1921-1925: סוגרים את שערי הכניסה לארה"ב בשתי פעימות
- חוקי ההגירה החדשים נכנסו לתקוף ב1921 וב1925. לפני כן ההגירה הייתה די חופשית, למעט מחלה פיזית/נפשית, רקע קומוניסטי/אנרכיסטי, רקע פלילי.
- הפתיחות השינה הוחלפה במכסות הגירה מגבילות לפי ארץ מוצא
- נקבע רף שנתי של הגירה המבוסס על 3% מכלל המהגרים שהגיעו לפי מדינת מוצאם נכון ל1890
- המגמה: עדיפות למהגרים "נורדים" שהיו הרוב המכריע לפני 1890 וחסימה בפני מהגרים נוספים מהגל ה"חדש", יוצאי דרום ומזרח אירופה. דווקא מארצות מזרח אירופה שם יכלו להגיע יותר יהודים אל יכלו להגר באופן חופשי והחוק הוריד ב90% את היקף ההגירה ממזרח אירופה לארה"ב. לא הייתה מכסה ליהודים ובכל זאת רשויות ההגירה ידעו היטב שיהודים הם אחוז ניכר מההגירה ממזרח אירופה
- מכסות הגירה לפי מוצא נשארו בתוקף עד 1964
ברקע: תמורות במצב האומה
- חילופי שלטון, נבחר נשיא חדש רפובליקני הרדינג שמחליף את וילסון הדמוקרט.
תיקון מס' 18 לחוקה האמריקאית- איסור מכירת שתייה משכרת, מהלך שהיה אמור להוביל לשיפור מוסרי של פני החברה האמריקאית, התוצאה הפוכה. מהלך נוסף להגירה שנועד לגבש את האומה האמריקאית כאומה בעלת השקפה מוסרית ערכית חברתית אחת, בניית לאום אחרי מלחמת העולם הראשונה.
מלווה בבהלה מפני הקומוניסטים הרדיקלים, גל של פעילות אנרכיסטית אלימה בארה"ב.
הזעזוע בשנים של אחרי מלחמת העולם הראשונה, גורמים מבפנים שעלולים לפגוע בו ומבקש להיזהר- בונה את התיק לגיבוש והידוק מבפנים סביב לערכים בקונצנזוס.
היהודים: קורטוב של נחת וביטחון (בערבון מוגבל)
- דור שני להגירה חי בתחושה של "בבית" ושל ביטחון עצמי, יהדות ארה"ב היא ילידת המקום כי אין עוד יהודים שמגיעים מבחוץ.
- אך סגירת שערי ההגירה מאפילה על הישגי העבר ומשקפת את אי-קבלתו של ה"אחר" בעיני אמריקאים רבים. מול גל של תעמולה אנטישמית, "בנית ברית" מפעיל את "הליגה נגד השמצה".
- המשך המגמה של השתלבות במשק, עלייה בדרגות השכר, בהכשרה מקצועית ובהשתתפות פעילה במרחב הפוליטי.
- אך ההתמודדות במקביל נגד אפליה גלויה וסמויה באקדמיה ובתרבות העילית.
- הדור השני חי רובו ב"בועה" אתנית-יהודית, הזהות שלו נגזרת מהמרחב ומהרשת החברתית
- אך פעילים בציבור היהודי מוטרדים דווקא מסימני ההשכחה של הזהות
מיזמים בחיי הקהילה:
- ברנרד רבל, הנשיא המייסד של אוניברסיטת "ישיבה" 1926
- הנרייטה סולד, מייסדת המסדר לנשים ציוניות "הדסה"
- סטיבן וייז, רפורמי ציוני פעיל חברתי למען הצדק החברתי. מטיף בבית כנסת עצמאי ומחדש את הקונגרס היהודי
- מרדכי מנחם קפלן, עולה מליטא. יוצא לאירופה, מקבלת סמיכה רבנית ומכהן בניו יורק בבתי כנסת אורתודוכסיים. פורש מכס הרבנות בקהילות האורתודוכסיות והוא מייסד מחלקה לחינוך בסמינר התיאולוגי היהודי. מקים את וועד החינוך העירוני ליהודי ניו-יורק במסגרת הקהילה הניו-יורקית. פותח בית כנסת משלו , בשנת 34 מפרסם את ספרו "יהדות כציביליזציה" כמי שלא ממש מסכים לפירוק של התרבות היהודית לפלגים שונים, להעמיד בפני הדור הצעיר אופציה אטרקטיבית ומגוונת, מטרייה רחבה של פעילויות קהילתיות מתוך החברה היהודית, צמיחה יותר טבעית של אומנויות, ספרות, חינוך, שירותי דת. מורד באורתודוכסיה מבחינה אמונית- כל העקרונות המסורתיים יותר.
- השילוב של בית תרבות, מועדון חברתי ובית תפילה. ה"מרכז-בית כנסת" צובר פופולריות בין שתי המלחמות
הדגם רווח בעיקר בשכונות "משניות" אחרי המעבר מרובעי המהגרים, מבטא את מיזוג המנהגים השונים לתוך כלל יהודיות אמריקנית. כרעיון של מוקד קהילתי רב-שימושי, הוא הולם את דרישתו של קפלן לקיים במגזר היהודי חיי ציבור הוליסטי, ללא אבחנה בין השקפה, מוצא, דור או מעמד.
- הנרי הורביץ והירחון "מנורה ג'ורנל", במה להגות ואמנות. אפשר להצביע על עוד מיזמים מהסוג הזה שצמחו דווקא בשנות ה20 וה30.
השפל הגדול: משבר המשק והמגזר היהודי
- במשבר במשק מתחיל ב1929. שיעורי אבטלה ללא תקדים מכים קשות ב"חלום האמריקאי", תורמת לרוח של תבוסתנות, מוסיפה דלק לקיצוניות.
- נשיא חדש נבחר ב1932, הדמוקרט פרנקלין רוזוולט איש ניו-יורק, פועל בזריזות להפעיל את הממשל הפדרלי במנגנון אסטרטגי בכלכלה ובפיקוח על המשק.
- רוזוולט נשען פוליטית על קואליציה מגוונת ובאופן בולט- תושבי ערים גדולות, פועלים, מהגרים ונשים. הוא נעזר על ידי חוג יועצים מהמפלגה ומחוצה לה- אשתו אלינור, שרת העבודה פרנסס פרקינס, המשפטן פליקס פרנקפורטר, הבנקאי והפוליטיקאי ברנדנ ברוך, איש הצוות סאם רוזנמן, איש תנועת הפעולים סדיני הילמן. מקורבים לחוגים ליברליים, חלק ניכר יהודים, קירב לעצמו חוג לא מהדגם הרגיל של לבנים פרוטסטנטים.
- רוזוולט הופך ל"אליל הבית" אצל מרבית היהודים.