העלילה הראשונה עוסקת בבבל העתיקה, שם הוא משתמש בסצנות ענק עם רקדניות אקזוטיות (הסרט לפני קוד הייז- קוד שיצא בשנות ה-30 בהוליווד שקבע כללי מוסר נוקשים בקשר למה שמותר ואסור להראות- לדוגמא אסור שגבר יישב על מיטה של אישה אם היא אינה אשתו וכו').
העלילה השנייה עוסקת ברצח ההוגנוטים בצרפת, כת של קלוויניסטים פרוטסטנטים צרפתים שבלילה של 1532 (לילה שנודע בשם ליל ברתולומיאוס הקדוש) נטבחו באכזריות, מה שגרם להעלמותם מן העולם.
העלילה השלישית היא סיפור מודרני בניו יורק של 1916, זוג קשה-יום ממעמד הביניים בו הגבר מואשם על לא עוול בכפו ברצח.
העלילה הרביעית מספרת על ישוע. מבחינת הסצינות ורוחב היריעה הוא הסיפור הקטן ביותר- יש לו הכי מעט סצנות אבל במידה רבה הוא סיפור המסגרת לכל הסרט. ישנו מוטיב שמפריד בין הקטעים השונים- אם מנענעת תינוק בעריסה, מוטיב שלקוח מתוך שיר של וולט ויטמן- and the cradle endlessly rocking- שמספר על היווצרותו של משורר. הקשר בין זה ובין העלילות של הסרט לא מאוד ברור.
בסרט הזה, בניגוד לאלה שראינו בשבוע שעבר, המוזיקה נכתבה במיוחד לסרט הזה. בסצנה זו הפרושים הם הסמל של החוסר-סובלנות- הפרושי עוצר באמצע השוק בשרירותיות ומתפלל ("תודה לה' שעשני טוב יותר מאחרים") וכולם צריכים לעצור מעיסוקם עד שהור מסיים. הם מאופיינים כיהודים טיפוסיים- עטופים בטלית, לובשים תפילין. ישנו אנכרוניזם שמכוון לכך שכל צופה יבין שאלה יהודים- כי כך יהודים נראים (מהמאה ה-19). מבחינה קולנועית- המצלמה זזה, ישנה עריכה. גם כאן, כמו בסרטים הקודמים- המזרח מיוצג ע"י הגמלים. פעמים רבות נראה את הייצוגים האלה שחוזרים על עצמם והם פעמים רבות יהיו אנכרוניסטיים ואוריינטליסטים. חיות נוספות שמופיעות הן יונים- שמסמלות את רוח הקודש. דבר נוסף שהיה בסצנה היה ניסיון ל'מדעיות'- מסבירים לנו מיהם הפרושים בנימה מרוחקת כביכול.
הסצנה הבאה היא מתוך חייו של ישוע. היא מספרת על הנס הראשון שישוע מבצע- הפיכת המים ליין. אימו הביאה להולדתו, ואימו הביאה גם להולדתו כמשיח והנס הזה נעשה איתה. בסצנה הזו יש שימוש באור וצל, צילום מלמעלה למטה של ישוע, הוא צריך להתכופף כדי להיכנס בדלת ואימו נמוכה הרבה יותר. ישוע מגיע מן האור וכאילו מפיץ אור בעצמו, והוא לבוש לבן. המוזיקה תורמת לאווירה שונה שמפרידה את הופעתו מכל שאר הסצנות. המוזיקה כבר לא מזרחית אלא יותר שמיימית. הרגע הדרמטי ביותר הוא הרגע בו מחולל ישוע את הנס- ואז מופיע צל של צלב בדיוק עליו.
גריפית' מנסה להראות מישהו שהוא אדם ולא-אדם בו-זמנית. בסרט שנראה בשבוע הבא ישוע עודו אל, אבל לאחר מכן זה גם כן ייעלם וישוע יהפוך להיות אנושי לגמרי. למרות שבברית החדשה כתוב "מה לך ולי אישה" בקשר למריה, בסרט עצמו לה ולישוע יש קשר קרוב ואוהב (הם מתחבקים). מריה גם כאן לבושה כמו נזירה. גם כאן יש אוריינטליזם בולט מאוד.
הסצנה הבאה מתארת את המשפט של האישה הנואפת ע"י הפרושים ("מי מכם שנקי מחטא- שיהא הוא הראשון להשליך עליה אבן"). בברית החדשה זו אישה נפרדת ממריה מגדלנה, אבל במסורת הנוצרית היא נהפכת למריה מגדלנה. אין סרט אחד שלא יתייחס לסיפור הזה. האישה כאן לבושה בלבן- מה שנותן רמז לכך שגריפית' גם חש שהיא מריה מגדלנה. המוזיקה היא לגמרי של ישוע ולא מזרחית. ישוע א-מיני, אחר, מסרב לשתות יין. זו איקונוגרפיה נוצרית קלאסית מאוד ברורה, וכמובן ההנגדה בינו ובין היהודים.
המסורת המוקדמת והמזרחית יותר מדברת על מריה מגדלנה כשליחה לשליחים- כמי שנשלחה לבשר לשליחים. המסורת המערבית החל מגרגוריוס הראשון במאה ה-6 מחברת את כל הנשים החוטאות שמופיעות בברית החדשה ואומרת עליה שהיא הייתה זונה שחזרה בתשובה. מרגע זה ואילך מריה הופכת לסמל של הזונה שחוזרת בתשובה- תמיד יפה עם שיער אדום. בועידת הותיקן השנייה נעשתה הפרדה של שתי הדמויות- אבל הייצוג הקולנועי והתרבותי שלה ככזו נמשך.
ההאשמה של כלל היהודים בצליבתו של ישוע מגיעה בגלל סיפור המשפט במתי- בבו פונטיוס פילטוס רוחץ את ידיו והיהודים עונים לו "דמו עלינו ועל בנינו". זו סצנה מאוד דרמטית ולכן גם שכיחה בקולנוע. כתוב לנו שישוע נשפט בפני פונטיוס פילאטוס ואנחנו רואים את ישוע סוחב את הצלב אבל לא את הסצנה של המשפט עצמו- אלא ישנו מעבר למשפט בניו-יורק. השופט גוזר גזר דין מוות על הגבר החף מפשע. זה יוצר את הגיבור המודרני כבן דמותו של ישוע- זו הקבלה ברורה מבחינתנו בין האחד שנאשם על לא עוול בכפו ובין השני על לא עוול בכפו. בניגוד לישוע- שם אי אפשר לשחק הרבה עם הנרטיב, בסיפור השני אפשר וזה מה שעשה גריפית'. אבל- כשהסרט עמד לצאת לאקרנים הייתה זעקה של הארגונים היהודיים של הסרט כאנטישמי והסרט שונה (מה שגיבסון לא עשה).