סרטי ישוע הראשונים שנעשים מתפתחים בהתחלה שני הכיוונים הללו במקביל- מחד ניסיון להראות את המקום ההיסטורי בו התרחשו הדברים, את הדמויות האמיתיות ששייכות למרחב הגיאוגרפי בו התרחשו הדברים. מאידך מתפתח הקולנוע כאומנות ומנסה להראות את הסיפור כמיתוס על המימד הניסי שטמון בו. ככל הנראה שתי הגישות משקפות גם שתי גישות דתיות: מחד הפרוטסטנטיות שפחות מתמקדת בפן הניסי ומנסה להראות את ישוע כאדם שחי ופעל במציאות, ובין הצד הקתולי שמתחבר לצד המטפיזי של הדברים.
הקטע הראשון שנראה הוא מסרט של פרדיננד זכה מ-1905 בצרפת. המוזיקה אינה חלק מהסרט, מישהו היה יושב ומנגן תוך כדי ההקרנה, והצבעים נוספו ביד על הפילם. הסצנות בנויות על ייצוגים איקונוגרפים של המאה ה-19. הן גם בנויות כמו בתאטרון והמחוות של הדמויות הן מוגזמות בהתאם לכך שגם אין פסקול. בנוסף- אין עריכה אלא הסצנה מתחילה ונגמרת. נקודה חשובה שתלווה אותנו מעכשיו והלאה- שאלת המזרח. אנו נראה אוסף קונבנציות של מה זה המזרח- איך אנשים נראים, איך הם מתלבשים וכולי. אנו נעסוק בסוגיה של ישוע ואימו- האם הם שייכים למזרח. בעוד שהסביבה תהיה מאוד "מזרחית", הם בדרך כלל יהיו שונים. בסרט הדמות השחורה היחידה הוא המשרת. החל מהמאה ה-16 אחד המלכים שמגיעים לכבד את בואו של ישוע אחד מהמלכים מוצג כמלך שחור.
הסרט השני צולם ב-1912, סרט אמריקאי של סידני אלקוט באורך שעה (מאוד ארוך יחסית לתקופה)- from the manger to the cross. הסרט הזה צולם בארץ ומכל הקורס זה היחידי מלבד jesus Christ super-star. עובדה זו מודגשת בתחילת הסרט ע"י הכתוביות שמציגות גם פסוקים שונים מהברית החדשה לפני כל סצנה- עניין מאוד פרוטסטנטי. בייצוגים פרוטסטנטים מריה דרך קבע לבושה כמו נזירה וזה באמת מה שרואים בסרט. מריה לבושה בלבן ונראית מאוד אירופאית, ויוסף בעל חזות מזרחית. ישנו ניסיון לדלג על האלמנט המטפיזי- אין מלאך, אין כוכב. כל ההתמודדות עם הצד המטפיזי ושאלת הניסים- הקולנוע מוצא כל מיני פתרונות כדי להתמודד עם זה.
בשבוע שעבר ראינו שני סרטים, אבל דמותו של ישוע עצמו עוד לא הופיעה שם- רק ייצוגים שלו בתור תינוק. ראינו בעיקר שתי מסורות- החיפוש אחר ישוע ההיסטורי ומאידך המסורת המיתית-ניסית יותר. על קצה המזלג קשרנו זאת לקתוליות מול פרוטסטנטיות.
השיעור שעבר נגמר ב-1912, והיום נקפוץ 4 שנים קדימה. אנחנו עדיין בתחום הקולנוע האילם. אבל היום נראה שפה קולנועית אחרת לגמרי ובמבע הקולנועי. את זה אנחנו חייבים לבמאי חשוב מאוד בתולדות הקלנוע- D. W. Grifith, שנחשב במידה רבה אבי הקולנוע המודרני. הוא מצית את השפה הקולנועית שמשוכללת ע"י במאים אחרים אחריו.
גריפית' חי מ-1875-1948. אביו היה חייל ואימו הייתה מתודיסטית אדוקה. בעודו ילד משפחתו נכנסה לקשיים כלכליים, ובשלב מסויים הוא מתחיל לכתוב מחזות (בזה הוא היה לא מוצלח), משם מתחיל לשחק בתאטרון ואז גם בקולנוע (שנמצא אז ממש בחיתוליו). לאחר מכן הוא מתחיל לביים בעצמו. גריפית' הוא מהראשונים שעוברים לקליפורניה ויוצרים להוליווד.
הסרט החשוב ביותר שהוא עושה נעשה ב-1915- "הולדת אומה" (Birth of a Nation) ביוגרפיה המבוססת על חייו של מייסד הקלו-קלוקס-קלאן, ארגון ימני-לאומני-גזעני-נוצרי. הסרט מציג אותו באור מאוד חיובי- זה שיר הלל לגיבור הלבן. אחת הסצנות החשובות היא סצנת מרדף בה עבד שחור (שמגולם ע"י שחקן לבן) שטוף זימה רודף אחר נערה לבנה תמימה וזכה. בשנייה בה הוא עומד לתפוס אותה היא ניצלת דרך נס ע"י הגיבור הלבן.
מבחינה קולנועית הסרט חדשנית בצורה יוצאת מן הכלל. הוא מלאכת מחשבת של עריכה במקטעים שמתקצרים יותר ויותר במטרה ליצור תחושת מתח. רעיון הישועה ברגע האחרון הוא משהו שמאפיין את כל סרטיו של גריפית'. הסרט היה הצלחה קופתית אדירה.
שנה לאחר מכן- 1916 גריפית' מוציא סרט מגלומני בכל קנה מידה שהוא בין השאר, אך לא רק, ניסיון שלו לענות למבקריו שהאשימו אותו בגזענות (למרות גם שהסרט הזה לוקה בגזענות). סרט זה נקרא Intolerance, סרט שנעשה בשלהי מלחה"ע השנייה, עובדה שניכרת היטב. המגלומניה ניכרת בכמה מאפיינים: התקציב שלו היה מגלומני- כמה עשרות אלפי דולרים. אורך הסרט הוא 3 שעות (אורך עצום לתקופה בה הוא נעשה), יש בו סצנות ענק עם אלפי ניצבים, ויש לו 4 עלילות שונות שמתוארות במקביל (ז"א גם מבחינת הנרטיב). הן כולן אמורות להוות דוגמאות לחוסר הסובלנות האנושית ולתוצאות הרות-הגורל שלה למין האנושי.