הסצנות הבאות הן צליבתו של ישוע והזיכוי של הגבר החף מפשע- ברגע האחרון. הצליבה- הרגע המכונן ביותר בברית החדשה- נראית בסרט זה מרחוק מאוד, למרות שזו עדיין סצנה חזקה (אלפי ניצבים, מוזיקה דרמטית, ישוע נראה בבירור מרחוק וממוקם בצורה ברורה במרכז). יכול להיות שהסבל לא מודגש כאן כי באמת דמותו של ישוע עוד לא עשתה מעבר לפן האנושי.
הסוף מתאר את מלחה"ע הראשונה, שב-1916 נראה כמו חזון אחרית הימים- חומות הכלא יתמוססו, אנשים יעזבו את נשקם ואנשים יחיו באחווה תחת אורו של הצלב (בניגוד לצלב הקודם שהיה צל).
בשבוע שעבר דיברנו על גריפית והתחלנו לראות את הייצוגים של ישוע. דיברנו על האופן פיזי בו מייצגים אותו ועל הדרכים שמנסים להעניק לו מימד מטפיזי. "intolerance" הוא סרט חשוב מבחינה זו, ומה שראינו בו ימיך וילווה אותו הלאה.
הקולנוע האילם המשיך ועשה עוד סרטים רבים על ישוע. היום אנחנו נפרדים ממנו, למרות שנחזור ונתייחס אליו. ב-1927 יוצא "זמר הג'אז" בכיכובו של אל ג'ונסון, מה שנחשב לתפנית מהקולנוע האילם לקולנוע המדבר, למרות שלקח עוד זמן עד שהקולנוע האילם ננטש לחלוטין.
מתחילת שנות ה-30 באופן כמעט גורף למעט צ'רלי צ'פלין אנו מדברים על קולנוע ולא על ראינוע. למרות שנהוג לראות בזה התקדמות מדעית, היו לא מעט אנשים שביכו את מות הראינוע מבחינה אומנותית.
בשנות ה-30 וה-40 אין עיסוק גדול בישוע, ואפשר לתת לזה כמה הסברים. אם אנו חושבים על ארה"ב כמקום העיקר בו עושים קולנוע- המשבר הכלכלי ומלחה"ע לאחריו מביאים לנטייה לעשות סרטים "קטנים" יותר (היוצא דופן העיקרי הוא "חלף עם הרוח") או כאלה שעוסקים בעניינים פנימיים של ארה"ב. אם יש סרטים שפונים החוצה ומחפשים את האקזוטי הם עדיין מראים נטייה אידיאולוגית שקשורה לעניינים פנימיים ("קזבלנקה").
בשנות ה-50 הוליווד מגיעה לרגע של גדולה, אבל גם משקפת רגע בו ארה"ב תופסת את עצמה כשליטת העולם, האיפריה הרומית החדשה, כמי שמביאה את הפקס-אמריקנה לעולם ולא במקרה יש עיסוק רב באימפריה הרומית.נקודה זו תהיה חשובה לענייננו. ובאמת יש תלבושות פאר ועיסוק בנושאים היסטוריים שמשקפים את זה.
ב-1948 נוסדת מדינת ישראל, ומשהו בארה"ב בשנים אלה קורה מבחינת תפיסת היהודי. אמנם- הנוכחות היהודית בהוליווד היא גדולה וארה"ב אינה מיוצגת ע"י הוליווד, אבל אנו נראה הסתכלות חדשה והירואית על היהודים וקיומם. אנו מדברים לא רק על "אקסודוס" אלא גם על סרטים שמתעסקים במאות הראשונות לפני ואחרי הספירה.
ב-1880 נכתב רומן בשם "בן חור" שמתאר את הקונברסיו- תהליך ההמרה הפנימי שעובר יהודי ממשפחת אצולה- יהודה בן חור בדרכו אל האמת הנוצרית. זה ספר מאוד דתי, מיסיונרי במובן הפנימי, שמדבר על תהליך פנימי ע"י כך שבן-חור חי במקביל לישוע, וחייו נפגשים עם אלה של ישוע בנקודות מסוימות, ובסופו של דבר- עם צליבתו של ישוע, בהמרת דת מהיהדות לנצרות.
ב-1907 נעשה סרט ראשון וקצר מאוד שמספר את סיפורו של בן חור וב-1925 נעשה סרט אילם בנושא. באנגלית הספר נקרא "A Tale of the Christ", כך שהקישור לישוע אינו מופרך בכלל.
יהודה בן-חור של 1925 הוא יהודי רומי. יהודי רומי של 1925 לובש חצאית מיני, והוא חובש כיפה. מאוד ברור שהוא יהודי ובסוף הסרט הוא ממיר את דתו לנצרות באופן מלא. ב-1959 ויליאם ויילר (יהודי) לוקח שוב את סיפורו של בן-חור ומעבד אותו מחדש.
הסצנה הראשונה של בן-חור: היה כאן שחזור לסצנה שראינו בשיעור שעבר- יוסף מושך את החמור שעליו יושבת מרים. הדבר הראשון שרואים היא מפה עתיקה (כמו בסרט האמריקאי האילם הקודם שראינו).
השנה כתובה בספרות רומיות- ANNO DOMINI (שנת האדון), ואז עולה צל של צלב על התאריך- גם כן כחזרה על אלמנטים מסרטים קודמים שראינו.
לאחר מכן מתחילות התמונות ומתחיל הvoiceover שממקם כרונולוגית והוא יודע-כל- כדי להבהיר זאת יש לו מבטא בריטי. מבטא בריטי בדר"כ מגלם בסרטים אמריקאים- משהו עתיק ובעל ידע, או את הרשע.
המספר יודע-הכל מתחיל בהיסטוריה של א"י תחת השלטון הרומי ואז מספר על מפקד האוכלוסין. זה מתכתב עם המפקד שמופיע בברית החדשה. בצורה היסטורית באימפריה הרומית היו עושים מפקדים ואנשים באמת היו חוזרים לעיר המולדת שלהם. בסרט ובברית החדשה זה בא כדי לבסס את המשיח- שאמור לבוא מבית לחם (כדי להסביר את העובדה שאנו יודעים שישוע הוא דווקא מנצרת). כשיוסף מדבר עם הפקיד הרומי הוא מציין שהוא משושלת דוד- גם כדי לחזק את המשיחיות של ישוע (למרות שיוסף לא היה אביו של ישוע).