- הצלחת "קבוצות הלחץ למען הדלת הפתוחה" להשפיע: מציגים זהות בין אינטרס אמריקני לאוניברסלי: מסחר כמקדם קדמה, ומיסיונריות כאמצעי "להציל את סין מעצמה".
זהמביאלכךשישאינטרסאמריקאימובהקשהקולהאמריקאייישמע. בהתחלהזהמתחילעםאמצעיםדיפלומטייםעדינים, אבלהמעורבותשלההנהגההאמריקאיתבסוףהמאהה-19 נובעתגםמהשפעתקבוצותלחץ – The open door constituency. קבוצותהלחץהאלוניתןלהגדירםכשתיים:
- מסיונרים
- תעשיינים
מסחר (תעשיינים)
- בפועל, זניח (15 מיליון דולר בלבד עד 1900)
- אולם כן השפיע על מדינאים – הלחץ של טייקונים –
- רוקפלר מייצא נפט למנורות תאורה.
- הרימן מקבל זכיונות לבניית רכבת.
- שנית, מיתוס השוק הסיני מתקבע– אם נמכור לכל סיני משהו, נתעשר.
הדחף המיסיונרי
- בפועל די זניח מבחינה מספרית, אולם כוחם הפוליטי בארה"ב לא זניח:
- מוקד חשוב לפעילות המיסיונרית האמריקנית בעולם– הדימוי הזה שאנחנו רוצים לנצל את הסינים ולהצילם מעצמם משפיע.
- המיסיונרים מצליחים לגייס מקבלי החלטות לצאת בהצהרות כדי לבלום הגל האנטי-מערבי של מיסיונרים
- גם משום שהפעילות המיסיונרית משקפת את ההתעוררות הפרוגרסיבית הכללית בארה"ב בסוף המאה התשע-עשרה.התפיסהשלמקבליההחלטותהאמריקאיםהייתהשלארה"בישתפקידהיסטוריבסין – אםהםיצליחולמצואאתהנוסחאהנכונה, יצליחולמצואאתהדגםהנכוןלמערכתהיחסיםשלהאמריקאיםוהסינים – מבחינתם, דגםהמורהוהחניך.
המציאות הקשה אינה מפוגגת ההנחה האמריקנית הבסיסית: לו רק ארה"ב תשקיע מספיק מהונה וממרצה, נועד לארה"ב תפקיד היסטורי בסין: באמצעות נכסים רוחניים (דתיים ומדעיים) וחומריים (השקעות, מסילות ברזל, מיכון), ניתן יהיה "להעלות את סין על דרך המודרניזציה" ועל פסים פרו-מערביים.
דיברנו על היחסים המיוחדים בין סין לארה"ב, שמיוחדים במחזור של ציפיות מאוכזבות. כשהתשתית התפיסתית הבסיסית הזאת לפנינו, ניתן בעצם להתחיל את הסקירה לאורך ההיסטוריה שמתחילה בעצם ב1900 – ונתמקד באירועי מפתח מעצבים שמדגימים את דגם היחסים הזה, וממחישים עד כמה הוא היה משמעותי ביצירת הדינימאיקה הבסיסית במערכת היחסים בין המדינות.
היום נתמקד ב-2 אישים בכירים במדיניותם כלפי סין – וילסון ורוזוולט.
וילסון וסין
וילסון היה נשיא פעמיים – מ1912 עד 1920. יש מעט מאוד נשיאים שהשלכותיהם במדיניות חוץ בכלל, ובהקשר הסיני בפרט, היו יותר משמעותיות ממנו.
- וילסון מעורר צפיות (1911, קונסורטיום)– נקודת הפתיחה של הנשיאות שלו חפפה בזמנים לאירוע מנפץ בתולדות סין – 1911 היא נקודת הזמן שבה המסגרת השושלתית שהלכה ונרקבה בסין מתאדה, ועולה לשלטון כאשר חשבו שהמשטר שיעלה יהיה רפובליקני עם כיוונים דמוקרטיים – קוראים למה שקרה ב1911 המהפכה הרפובליקנית.
וילסון עורר את התקוות של האנשים שהם המוקד שלנו בהתסכלות הנוכחית – הצעירים שיהפכו למנהיגי סין העתידית, שהצורך שלהם זה הלאומיות הסיניות וההחזרה של העטרה ליושנה. וילסון מכיר במהפכה הרפובליקנית מיידית ומבדיל עצמו משאר החומסים של סין – בריטניה, צרפת ורוסיה, שעד 1911 היו שותפות לארה"ב במה שהיה נקרא קונסורטיום – בנק משותף שהיה ונתפס (מנקודת מבט סינית) אמצעי לשיתוף פעולה בין המעצמות לשדידה משותפת של סין. וילסון אמר שהבנק הזה לא מוסרי ולכן ארה"ב יוצאת מהקונסורטיום.
היציאה יוצרת רף ציפיות גבוהה לקבוצת הלאומיים.
- נופל קורבן לסחרור ציפיות (14 הנקודות – תזמון נובע מצרכים מלחמתיים אולם המהות משקפת אמונה אמיתית של ווילסון ב"משיחיות" אמריקנית ובצורך "לגאול" עצמו וארה"ב מן הכניסה למלחמה) – לקראת סוף הכהונה של וילסון, הוא מפרסם את 14 הנקודות (ינואר 1918). לגבי הקולוניות, מהות המסמך הוא שאיפה להגדרה עצמית. וילסון מזוהה (חצי בצדק וחצי לא בצדק) עם מדיניות של שני עקרונות:
- עיקרון שלושת המוסקטרים במדיניות חוץ – אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד. כלומר, יחסים בינלאומיים שלא מתנהלים כאנרכיה אלא באחריות קולקטיבית – ומכאן חבר הלאומים.
- עיקרון חדש יותר ביחב"ל – שקיפות (דיפלומטיה אחרת) והגדרה עצמית – ב-14 הנקודות לא אומרים שעיקרון ההגדרה עצמית עולה על האינטרסים של המדינות המיישבות, אלא המינוח המשפטי הוא שייקחו בחשבון באופן שווה את האינטרסים של הקולוניות ואת האינרטסים של האימפריות.
הנקודה כאן היא שוילסון מצטייר בעולם בכלל, ובעולם השלישי בפרט, כאדם שאמור לבשר יחסים בינלאומים מדגם אחר לחלוטין – הרמוני, שיוויוני הרבה יותר.
את 14 הנקודותוילסון מייצר גם מתוך אמונה שזה מה שארה"ב צריכה לעשות (האידיאולוגיה האמריקאית), אבל בהקשר שלנו – הוא עושה את זה בגלל ש – ראשית, בהקשר של גרמניה, נציג לה שלום בתנאים יחסים נסבלים – ואכן דאגו להעביר לאזרחים הגרמנים את 14 הנקודות כדי שהאזרחים ילחצו על המנהיגים שלהם להיכנע. בנוסף, בעולם עולה המהפכה הקומוניסטית שמבטיחה עולם חדש ונפלא – ולכן, צריך להבטיח עולם חדש ונפלא חליפי, גם במובן של צורך מלחמה שהוא מאוד דוחק.
- מודע לאפשרות "כגודל הציפיות כך גם גודל האכזבה":כאשרוילסוןנסעלורסאיי, הייתהלומספיקמודעותעצמיתכדילהביןשלאחר 4 שניםשלמלחמהמזועזעתשאףאחדלאציפהלהושמחקההמונים, רמתהציפיותמלכתחילההייתהכזאתשאףאדםוקבוצהשלמקבליהחלטותלאיכלולעמודבהם. הואאמרלאחדמיועציו:
"What I seem to see – with all my heart I hope that I am wrong – is a tragedy of disappointment. You do not know and cannot appreciate the anxieties I have experienced as a result of the many millions of people having their hopes raised by what I have said".