ככה אפשר להסביר, קצת בדוחק, את מה שקורה ברוסיה – כי צרפת השקיעה המון כסף בה. מנקודת מבט של המהפכנים הסיניים, החוברת הזאת תיארה את מה שקורה בסין (שכולם שודדים אותה) אלא גם מבשרת את עליית המהפכה – גם דיאגנוזה וגם פרוגנוזה – ננצח את המערב בכלים שלו, בגלל שהוא חומד אותנו נעיף אותו.
לכן, לקומוניזם מתחילת שונת ה-20, לפחות לקבוצה מסוימת – מתחיל להיות מקור משיכה משמעותי. הוקמה מפלגה קומוניסטית סינית (CCP), וגם סן שהיה מנהיג המהפכה עליה דיברנו – מתחיל לקבל סיוע בפועל, על ידי כספים ויועצים, מברית המועצות.
- מאזן ווילסון: אמנם לא הייתה לו ברירה אמיתית מכיוון שבעיניו שימור יפן בליגה מטרה עליונה– אנחנו רואים שהמהלך של וילסון בהקשר של ורסאיי לא הועיל יותר מדי למערכת היחסים בין ארה"ב וסין, והרחיק את סין העתידית מארה"ב. עם זאת, ראינו שמנקודת מבטו לא הייתה לו ברירה – הוא רצה להכניס את יפן לחבר הלאומים.
- בכל זאת, ניתן להעביר על וילסון ביקורת בכמה מרכיבים.
- אולםשגהבתשומתלבמועטהוידעקלושעלהאזור, גםבעקבותOVEREXTENSION – ההבנה/ההכרה של אזור מזרח אסיה של שירות החוץ האמריקאי הייתה מאוד קלושה גם בגלל שמשרד החוץ האמריקאי לא היה מפותח כמו היום, ורחוק מכך. וילסון בעצמו, כמו רוב המשקיפים האמריקאים (שלא ניתן להאשים אותם, כי כך הם גדלו).
בעיה אחת הייתה שעוד לפני מלחמת העולם ה-1, וילסון לא טיפח את מחלקת המדינה ולא איפשר בה התמחויות.
- ושגה במכשלה עקרונית : נהג הפוך מ – SPEAK SOFTLY AND CARRY A BIG STICK. צריך היה להתאים התחייבויותיו למעשיו.
כאשראנחנומנהליםמדיניותחוץ, תיאודוררוזוולטאמרמשפטנכוןבהקשרלניהולמדיניותחוץ – מצדאחד, דבריחסיתברכות ומצד שני תסחוב מקל גדול. הבעיה של וילסון הייתה שהוא התנהג הפוך מכך – וזה מאוד לא רצוי.
כלומר, אתה מבטיח הבטחות (לגבי הגדרה עצמית), וכשמגיע הזמן לפרוע אותן אתה לא מקיים אותן – אם אתה לא מסוגל לקיים הבטחות, כדאי שלא תבטיח אותן. וילסון לא היה האחרון מבין הנשיאים האמריקאים שטעה בעניין הזה. ראינו את זה לאחרונה – ההתנהגות של אובמה בסוריה – דיבר על קווים אדומים בהקשר הסורי, אבל בפועל לא עשה דבר כנגד כך.
רוזוולט וסין בזמן מלחמת העולם השנייה
מלחמת העולם ה-2 מבחינת מזרח אסיה התחילה ב1932. מנקודת מבט סינית, המלחמה התחילה עם כיבוש מנצ'וריה על ידי היפנים והקמה של ממשלות בובות שם. ב1937 מתחילה המלחמה הגדולה – כשהיפנים מנסים לכבוש את סין, שזאת טעות מאוד חמורה, שמנהיגים אחרים בעתיד נזהרו ממנה. השאלה הגדולה שמעניינת אותנו בהקשר האמריקאי-סיני – אנחנו יודעים שמ1950 ואילך לא היה שום סיכוי למערכת יחסים נורמאלית בין סין לארה"ב, שכן הם נלחמו ישירות בקוריאה.
האם המערב החמיץ הזדמנות, לפני מלחמת קוריאה, למנוע הצטרפות סין לגוש הקומוניסטי?האם התנהגות אמריקנית רגישה יותר לצרכים סיניים הייתה מובילה ל"טיטואיזם" סיני?
קיים וויכוח רב מימדי בין הסטוריונים עם חשיפת מקורות אמריקניים, סיניים וסובייטים.
- התזה של טקר-כהן: משבחים את אצ'סון על הנכונות לכאורה לקבל את "אבדן טיוואן" וטענתם שמלחמת קוריאה לבדה הקשיחה עמדת הממשל.
שני החוקרים, וורן כהן וננסי טקר, שיבחו את אצ'יסון, שר החוץ של טרומן (שעולה לשלטון ב1945 לאחר שרוזוולט נפטר). זאת משום שאצ'יסון היה מוכן לקבל את העובדה שטאיוואן הופכת להיות קומוניסטית – למרות שבסוף זה לא קרה.
- אחרים אינם מקבלים זאת וטוענים שאצ'סון היה COLD WARRIOR קלאסי ופשוט לא החשיב את הזירה האסייתית)– יש הטוענים שאצ'יסון לא היה רגיש לצרכי ההנהגה הסינית והיה לוחם קר קלאסי – ולא הייתה הזדמנות שהמערב החמיץ.
- כיום מתגבש קונצנזוס שלפחות לגבי 1948-9, לא היתה הזדמנות כי:
- משום הנטיות האידאולוגיות הבסיסיות של מאו (לדוגמא, ההלאמה הבוטה של רכוש אמריקני והאחזקה במעצר של הקונסול האמריקני במוקדן, לייטון סטוארט במשך כמעט שנתיים וסילוקו באשמת ריגול).
במובן הזה, מאו היה קומוניסט ועוד יותר לאומי. יש כמה דוגמאות לדברים שהוא עשה בסוף מלחמת האזרחים בין שיאנג למאו. בסוף המלחמה, כאשר מאו עולה לשלטון, הוא מלאים רכוש אמריקאי בכמויות עצומות, מכניס לכלא את הקונסול האמריקאי בבייג'ינג' (לייטון סטיורט) וטוען שהוא בוגד, לאחר מכן מאשים אותו בריגול ומסכל אותו.
- ועוד יותר משום שלאחר עשרות שנות מלחמת אזרחים ובעת שהיריבות הבין-גושית מתחממת, ההנהגה הסינית לא ראתה שום אפשרות שלא "לבחור צד".
גם במובנים ריאליסטיים, לסין לא היה נשק גרעיני ולעומת זאת סטלין מגלה שיש לו ב1949. במובנים ריאליסטיים, כפי שמאו אמר כשעלה לשלטון, סין לא יושבת על הגדר אלא מצטרפת לצד הקומוניסטי. ניתן לתרגם זאת במונחים ריאליסטיים – הסינים צריכים הגנה מפני האיום הגרעיני האמריקאי.
אם הוחמצה הזדמנות, היא הוחמצה ב – 1944. מאו הרי קיבל בברכה את משלחת דיקסי, חגג את ה-4 ביולי וביקש להפגש עם רוזוולט. רוזוולט התעלם.
בשנם הקודמות ל1947-1949, נשאר נושא פתוח לדיון במחקר על היחסים בין המדינות – לקראת סוף מלחמת העולם ה-2, יש אפשרות שהחומצה הזדמנות.בסין, באותה עת של מלחמת העולם ה-2, היו 3 כוחות:
1. אזורים שכבושים בידי היפנים
2. הממשלה הרפובליקנית של שק נמצאת בצ'ונקינג (בורחת פנימה לתוך סין)
3. הבסיס הקומוניסטי הגדול – בעקבות המסע הארוך של מאו, מה שכמעט חיסל את התנועה אבל לבסוף הציל אותה.
במלחמת האזרחים הארוכה, צ'יאנג לוחץ על הקומוניסטים וכמעט מחסל אותם. מאו מחליט להוביל את צבאו למסע ארוך לאזור הרבה יותר מדברי. בדרך, מתים המון אנשים ומצטרפים המון איכרים. מ1936 ואילך, מאו מבסס עצמו כמנהיג המפלגה הקומוניסטית.
ב1944 מגיעה משלחת של אנשי משרד חוץ אמריקאים מגיע לינאן, לאזור הקומוניסטי שבו מאו מתחיל לעשות כל מיני ניסויים בקומוניזם רך. כדי לשלב את אותם האיכרים, שהיו רגילים להיות מופלים, עשה מאו רפורמה אגררית שבמסגרתה קיבלו לראשונה בחייהם האיכרים הסינים אדמה.
בתפיסותיו, שהיו שונות מהקומוניזם של לנין וסטלין לפיהם הפועלים הם הנשאים של המהפכה הקומוניסטית, מאו אמר בשלב מאוד מוקדם, נגד הדוקטרינה המרקסיסטית – בניגוד למארקס שטען שהאיכר הוא אידיוט, מאו טען שהאיכר הוא התמצית של הטוב האנושי והוא הנשא של המהפכה הקומוניסטית.
בקיצור, קבוצה גדולה של משקיפים אמריקאים מגיעים לינאן שבו מאו עושה את המעבדות הקומונסטיות שלו, ומאוד מתרשמים ממה שהם רואים. תמונת המצב האמיתית שנתנה המשלחת לשולחיה – היא שמאו ניצח במלחמה הזאת, גם בגלל שהצד מולו היה מושחת ולא יעיל (גם צבאית וגם חברתית) וגם בגלל שהייתה לו תמיכה משמעותית ושאיכרים הצטרפו לצבאו.
4-5 דקות ראשונות מ – https://www.youtube.com/watch?v=yGSupu7d5tE
תקופההזאת, מאוהיהחכםמבחינהפוליטיתבינלאומית – הואחגגעםהקבוצההזאתאתה-4 ביולי, והעריךמאודאתוושינגטון. הואביקשמנציגיהמשלחתלהעבירלרוזוולטשמאורוצהלהיפגשאיתו. רוזוולטהתעלםמהפנייההזאת.הסטוריונים חלוקים בדעתם: האם מאו היה מוכן באמת ובתמים לקיים מודוס ויונדי עם האמריקנים אז? לא ברור אם אי פעם נוכל לחרוץ משפט בעניין זה:
- עמדה כנה – יש המדגישים שבבחרותו, מאו לא היה אנטי-אמריקני: תמיד העריץ את ג'ורג' וושינגטון, וחלם אז (1916, לפני האכזבה מוילסון, על ברית אמריקנית-סינית לבלימת היפנים).
- עמדה טקטית – מצד שני, CHEN JIAN מניח שגם ב – 1944, המטרה של הפנייה של מאו לוושינגטון הייתה טקטית בעיקרה – לזרוע פירוד בין ארה"ב לצ'יאנג.)
כך חושבים רוב ההיסטוריונים – שהפנייה לאמריקאים הייתה מהלך טקטי.