אברהם מלמד
מלמד רוצה לבדוק האם קיימת פילוסופיה יהודית מוגדרת בנפרד מן הפילוסופיה הכללית, ואם כן, כיצד יש להגדיר אותה. הוא טוען במאמרו כי מגוון העמדות בנוגע לשאלה זו נע בקיצוניות בין הטיעון כי אין פילוסופיה מדינית יהודית כלל, לבין הטיעון כי הפילוסופיה היהודית, לפחות זו של ימי הביניים, אינה אלא פילוסופית מדינית. את שאלה הזו יבחן מלמד במאמר תוך יציאה מנקודת המוצא של הפילוסופיה של ימי הביניים – היהודית, האסלאמית והנוצרית – המשמשת כבסיס המכונן של הפילוסופיה היהודית בכלל.
נושא ראשון: העמדות השוללות והתגובות להן
ישנן שתי תגובות שליליות לשאלה שהוצגה. הראשונה טוענת כי לתחום הדיון אין ייחוד יהודי כלשהו, ולעומת זאת, השנייה טוענת כי הדיון בשאלה הזו נעדר לחלוטין מן המחשבה היהודית.
א. טענת אי-הרלוונטיות
לפיה, ניתן אמנם לזהות בספרות היהודית לאורך הדורות דיון נרחב בשאלות על דת ומדינה, אבל אין בהן שום מאפיין "יהודי" במהותו. להפך – לפי טענה זו, שאלות של חברה ומדינה כשלעצמן הן בלתי רלוונטיות מבחינת הספרות היהודית, ואין היא מתייחדת בהן מכל תרבות אחרת. את הטיעון הזה ביטא ישעיהו ליבוביץ בקיצוניות, בטענו כי אין מוסר יהודי, מדיניות יהודית, תפיסה חברתית יהודית. לפיו, גם יהודים וגם שאינם יהודים עוסקים בשאלות הללו (מוסר, מדיניות, תפיסה חברתית) ואין ביניהם הבדל בעניין הזה, והדבר היחיד שמבדיל זה עניין עבודת השם ע"י קיום תורה ומצוות.
ליבוביץ זיהה את מהות היהודית בקבלה רצונית של התורה והמצוות בלבד, ולכן הוא שלל כל תוכן פילוסופי או פוליטי ייחודי ליהדות. הוא טוען כי אין מדע יהודי, פילוסופיה יהודית ומחשבה מדינית יהודית מובחנת. הוא חושב כי היהדות נמנעה בכוונה מנקיטת עמדה עקרונית מחייבת בענייני חברה ומדינה שכן היא לא ראתה באלו אלא כאמצעי להשגת מטרה חיצונית ונעלה לה, שהיא עבודת השם.
הבעיה בעמדתו של ליבוביץ: למרות בקיאותו הגדולה במקורות היהודים, הוא הניח את התפיסה היוונית הקלאסית של תורת המדינה.
גם אם נקבל את טענתו של ליבוביץ כי היהדות מתאפיינת אך ורק בקבל התורה והמצוות ולא מעבר, מדובר כאן בקבלת סמכות החוק האלוהי – כלומר ביחסי השלטון בין אלוהים לאדם, וזה בהכרח מצביע על התעסקות בשאלות של מחשבה מדינית, בהקשר התיאולוגי שלהן.
ב. טענת ההעדר
זו העמדה השוללת השנייה והקיצונית יותר, שתמך בה שלמה אבינרי. לשיטתו, רק ביוון שהייתה בה לדעתו מידה רבה של שחרור מהמוסכמות שבמוסרת – רק שם היה ניתן לשאול שאלות בעניין מחשבה מדינית.
הבעיה בעמדתו של אבינרי: ראשית, הטענה כי החברה היוונית הקדומה הייתה משוחררת במידה רבה ממוסכמות שבמסורת מוטלת בספק. אולי ניתן לטעון את זה בהקשר למעט האנשים שעסקו בפילוסופיה, אבל לא בנוגע לחברה היוונית כולה. שנית, הטענה כי במה שמוגדר "חברה מסורתית" לא תיתכן הבחנה בין האידיאל של המדינה הטובה לבין המציאות הפוליטית – אינה נכונה, כיוון שכל המסורת המדינית המקראית מתבססת על המתח הזה, בין האידיאל התיאוקרטי לבין המציאות הבעייתית של השלטון האנושי הארצי.
נושא שני: העמדות המצמצמות והתגובות להן
ישנן עמדות אחרות, קיצוניות פחת, שאמנם לא הכחישו את קיומו של דיון מדיני יהודי מוגדר אך צמצמו את היקף הדיון. שני טיעונים עיקריים בהקשר זה:
א.הטענה האוטופית
זו עמדה פנים יהודית ומופיעה בעיקר בחוגים חרדיים. לפיה, בגלל הגלות ומכאן חוסר העצמאות המדינית, המחשבה המדינית היהודית לא עסקה בהתמודדות פוליטית אלא ב"ממלכה האידיאלית" – האוטופית.
ב. טענת השוליות
עד עכשיו המאמר התייחס לוויכוח בשאלה אם קיימת פילוסופיה מדינית יהודית. כעת נתייחס לטענה שאמנם לא מכחישה את קיומה של פילוסופיה מדינית יהודית, אך טוענת כי עיקר התפתחותה בעת החדשה ומידת העניין שהייתה למלומדים היהודיים בימי הביניים – הייתה שולית, כפי שטען זאב לוי.
לפי לוי, הנושאים הראשיים של הפילוסופיה היהודית בימי הביניים היו תורת האלוהית, המידות, מילוי המצוות וההכרה בסוגיית ההתגלות – גם בעת החדשה המשיכה המחשבה היהודית לדון בכל אלו, אך נוספו גם שני ענפים פילוסופיים שלפני כן לא התעניינו בהם: תורת המדינה ופילוסופיית ההיסטוריה.
לפי לוי המשמעות המדינית של משנת הרמב"ם הייתה שולית ואין להשוותה לתפיסות המדיניות של שפינוזה ומנדלסון למשל. בנוסף, טוען לוי כי נושאי דיון מרכזיים של ההגות בימי הביניים, כמו תורת המידות והמצוות וכו', כרוכים במהותם בשאלות של תורת המדינה, כלומר תורת האלוהות, הקשורות ישירות לשאלות היסוד של התיאולוגיה המדינית.
המסקנה: לא רק שהטיעון כי העיסוק בפילוסופיה המדינית בתוף הפילוסופיה היהודית בימי הביניים שולי לא נכון, אלא שהאמת היא בדיוק הפוך – הפילוסופיה המדינית היהודית, כמו הפילוסופיה היהודית בכלל, היא במידה רבה תוצר של התרבות בת הזמן.