שנות ה-20

אחרי מלחמת יפן-רוסיה (1905) יפן חתמה על הסכם פורטסמות' וקיבלה את האיים מצפון ליפנים, ליאודונג, והכרה בריבונות שלה בקוריאה. הדבר עורר את התיאבון היפני להסכמים עם מעצמות המערב שהחלו להכיר בכוח היפני באיזור. רעיון יפן הגדולה החל לעלות שוב על פני השטח – האם להשקיע במשאבים בצבא כדי להתפשט, או להישאר באיי הבית ולהסתפק בשטח "יפן הקטנה".

שנות ה-20

איםן אירועים גדולים בתחילת שנות ה-20, מלבד רעידת האדמה ב-23', ויפן בעיקר ניסתה ללכת עם המדינות החדשות וחתמה על הסכמים עם מעצמותת המערב ואף עם בריה"מ. אמריקה לא ראתה ביפן איום, בריטניה היתה חתומה על הסכם הגנה עם יפן, והצי היפני נבנה על מודל בריטי, וצרפת לא ראתה בסין איום בכלל. האיום היחיד על יפן היה התחזקות הלאומיות הסינית, דבר שהדאיג מאוד את היפנים ואיים על השאיפה שלהם להשתלט על סין. איום נוסף הוא הנחת המסילה הטרנס סיבירית על ידי בריה"מ, דבר שעל ידי רבים נתפס אף איום גדול יותר מהלאומיות הסינית. ב-1927 התמוטטות הבנקים (על רקע תחילת המשבר העולמי) היה מהלומה קשה והמשבר העולמי שנתיים אח"כ פגע קשות באיכרים. השפל בארה"ב צמצם מאוד את ייבוא המשי, שהיה הענף העיקרי של כפריים רבים. הקושי של האיכרים תורגם לתסיסה בצבא, שהורכב ברובו מבני הכפרים. הממשלה האזרחית לא הצליחה להתמודד עם המשבר הכלכלי והתמיכה הציבורית החלה לפנות יותר ויותר לצבא, שנתפס כגורם נקי משיקולים פוליטיים.

המעבר למדיניות תוקפנית

בתחילת המאה ה-20 היו שתי גישות ביחסי החוץ של יפן: הגישה של שר החוץ שידהארה שתמך בשיתוף פעולה עם מעצמות המערב ופתיחות כלכלית, אולם גם הגישה הזו לא היתה מוכנה להתפשר על סין. הגישה השניה, שלא ניתן להצמיד לאדם ספציפי, דגלה במדיניות יותר אגרסיביות. ההתקדמות של צ'אנג קאי-צ'ק צפונה לאיחוד סין שינתה את יחסי הכוחות בין הגישות משום ששתיהן תפסו את איחוד סין כאיום על האינטרסים היפנים בסין. המהלכים של הלאומנים בסין יצרו בפעם הראשונה קרע בין הלאומנים לבין הקומוניסטים, והלאומנים טבחו בקומוניסטים. ההשלכות של הטבח הם תחילת עלייתו של מאו דזה-דונג, ותחילת הקרע בינו לבין ההנהגה הקומוניסטית בבריה"מ, שהגיע לשיא בשנות ה-50.

המסע הזה הביא את ממשלת יפן לחשוב שהם צריכים להסתדר עם הלאומנים, ולהסדיר איתם את מעמדה של יפן בסין. ליפן למשל היו כוחות בבייג'ינג עוד ממלחמת הבוקסרים, כוח שאח"כ יוביל לעימותים שיפתחו את מלחמת סין-יפן השניה. נוצרו סוג של הסכמים בין המפקדים בשטח. שר הצבא באותה תקופה הוא טנאקה, והטרידה אותו השאלה כיצד יפן שומרת על המעמד שלה בסין ובעיקר איך היא מגינה על הזכויות שלה במנצ'וריה. ליפן היתה שליטה במנצ'וריה עוד מימי הסכם פורטסמות', אולם השלטון הסיני שחתם על ההסכמים היה השלטון הקיסרי, שכבר לא היה קיים. טנאקה הסתבך בהצהרות כאלה ואחרות מול שר המלחמה באיסור הצפון צ'אנג צו-לין, שהגיע להסכמות עם היפנים לגבי השליטה במנצ'וריה. שני הצדדים במקרה הזה פירשו את ההסכמים בצורה שונה – עבור היפנים ההסכמים האלה אמרו כי יש להם שליטה על נמל פורט ארתור ועל מסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית, עליה היה להם זיכיון, ואילו צו-לין פירש את ההסכם כאילו עדיין יש לו שליטה על מנצ'וריה. הכוח היפני שישב במנצ'וריה נקרא "צבא גואנגדונג", והוא הפך להיות יותר ויותר מזוהה עם המתיישבים היפנים במנצ'וריה, ופחות עם השלטון המרכזי ביפן.

צבא גואנגדונג התחיל לחשוד בצו-לין כי הוא תומך בצ'אנג קאי-צ'ק, והחליטו להיפטר ממנו. הצבא התנקש בצו-לין ב-1928 על ידי הנחת פצצה מתחת לרכבת שלו. הדבר גרר תקרית דיפלומטית כאשר הקיסר דרש מראש הממשלה לחקור את הנושא, אולם צבא גואנגדונג עיוות את החקירה והקיסר נזף בראש הממשלה מה שהוביל להתפטרותו. באותה תקופה בדיוק יפן היתה בעיצומו של משבר כלכלי חמור, בגלל המשבר העולמי.

המשבר הגיע לשיאו ב-1929 בתחילת אוקטובר, עם קריסת הבורסה האמריקאית, ובעקבותיה הכלכלה המערבית כולה. העובדה שהדמוקרטיות הגדולות נפגעו ובריה"מ לא, קסמה ליפנים, והם התחילו לחשוב שאולי יש משהו בכלכלה הסוציאליסטית של הסובייטים. מי שנפגע במיוחד ביפן הם הכפריים שגידלו משי – מוצר מותרות שהיה מוצר הייצוא העיקרי של יפן ומהדברים הראשונים שקוצצו על ידי אזרחי מדינות המערב. המצב הקשה בכפרים חלחל אל הצבא, שרוב חייליו היו בני הכפרים והם קיבלו דיווחים מהבית על המצב הכלכלי הקשה ולאחר מכן העבירו את הדיווחים למפקדים שלהם. בשנת 1930 התכנסה בלונדון ועידה שעסקה בחימוש הימי, מכיוון שהסכם וושינגטון עמד לפקוע. המשלחת היפנים חידשה את ההסכמים שהגבילו את כוחה הימי של יפן לעומת ארה"ב ובריטניה, דבר שהרגיז מאוד את הצבא והצי, מכיוון שהמשלחת חתמה על ההסכמים בלי להתייעץ איתם. התאגידים הגדולים מיהרו לפטר עובדים כדי לקצץ בהוצאות, דבר שהוביל לתסיסה גם בעיר.

 

כל הגורמים האלה עוררו תסיסה בקרב הצבא, וקצינים בדרג בינוני ומטה החלו להתלחש. החלו לקום אגודות חשאיות לאומניות, שהבולטת בהם היתה סאקורה קאי. התחושה של אותן אגודות היא שהממשלה האזרחית לא מספקת תשובות לאתגרים שהמדינה עומדת מולם – הלאומנות הסינית, המשבר הכלכלי, הדיכוי המערבי, הבידוד הבינלאומי. האנשים המקיפים את הקיסר נחשבו ללא מבינים או למושחתים שמבודדים את הקיסר מהעם, ועל כן יש להחליף אותם.

שתפו פוסט זה
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ליצירת קשר מוזמנים להשאיר פרטים