שלוש התרבויות המונותיאיסטיות בימי הביניים – היהדות, האסלאם והנצרות – ירשו את מורשת הפילוסופיה היוונית.
ניתן למצוא קרבה בין מלומד יהודי באותה תקופה למלומד אסלאמי. גם היהדות וגם האסלאם נוצרו במדבר – לפחות מבחינת המיתוס המכונן שלהן – שאין בו ישוב קבע, שלטון חוק או משטר יציב, ולכן היה להם חשוב להציג את ההתגלות האלוהית קודם כל כהתגלות של חוק. תפיסת חוק כזו מניחה שהחוק מכסה את כל התחומים של הקיום האנושי, מהרמה הגשמית ביותר לרוחנית ביותר. החוק האלוהי – כמו ההלכה או השריעה האסלאמית – מכוונת להדריך את האדם בדרך בה ילך בכל חייו. החקיקה האלוהית דאגה, קודם כל, לארגן את התנאים הגשמיים הבסיסים ביותר של הקיום האנושי כדי להבטיח את הישרדות הקבוצה (ביהדות נגיד – רואים את זה בעשרת הדברות).
הנצרות לעומת זאת צמחה בציוויליזציה קיימת, בלב הקיסרות הרומית, אז לא היה לה צורך חיוני לקבוע מערכת מובנית של מצוות עשה ולא עשה שנועדו לארגן את חיי הקהילה האנושית, כי כבר הייתה חקיקה.
בניגוד ליהדות ולאסלאם, הנצרות פיתחה גישה שהבדילה לחלוטין בין קודש לחול, בין עולם המעשה לרוח, בין הארצי לשמימי, בין העולם הזה לבא, בין האמונה הדתית למדינה. היא הכירה בסמכות הקיסרות בתחום הארצי ותבעה תמורת זאת הכרה של הקיסרות בסמכותה הרוחנית: "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים".
שאלת המפתח של היהדות והאסלאם הייתה מה צריך האדם לעשות. שתיהן התמקדו בקיום ובהתנהגות האנושית הראויה. הנצרות לעומת זאת שאלה במה צריך האדם להאמין והפנתה לעולם שכולו טוב. היא הגדירה את העניינים הגשמיים של העולם כנחותים ולכן הייתה יכולה להפקיד עניינים אלו בידי השלטון הארצי. הלגיטימציה התיאולוגית לוויתור זה הייתה ביטול החיוב לקיים מצוות מעשיות כתוצאה מקורבנו של ישו.
שאלת אופיה המדיני של הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים
ההנחה הנכונה שההתגלות היהודית (והאסלאמית) – בניגוד לנצרות – הייתה במהותה התגלות של חוק כולל המכסה את כל המרכיבים של הקיום האנושי, הביאה את ליאו שטראוס למסקנה הרדיקלית שכל הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים הייתה במהותה פילוסופיה של החוק ולכן גם פילוסופיה מדינית לכל דבר.
מאחר שההתגלות משמעה מתן חוק אלוהי לאדם באמצעות הנביא ושאלת החוק היא כאמור פוליטית מובהקת – כך כל הנושאים הקשורים בהתגלות (תפיסת האלוהות, הוכחת קיומה וכו') – הופכים משאלות תיאולוגיות לפוליטיות.
להבדיל משטראוס, גוטמן טען שאין למצוא כלל במחשבה בימי הביניים עמדה בלעדית בשאלת היחסים בין התגלות לפילוסופיה. בשלב הראשון הסתייג גוטמן מטיעונו הגורף של שטראוס כי הפילוסופיה בימי הביניים מתייחדת בכפיפות הפילוסופיה להתגלות. בשלב השני הסתייג מטיעונו הרדיקלי ביותר של שטראוס כי התגלות זו אינה אלא התגלות של החוק – אופי פוליטי מובהק.
גם ביהדות וגם באסלאם התיאולוגיה הפוליטית הובנה ופורשה במושגיה של הפילוסופיה הפוליטית של אפלטון.
כל אחת מהתרבויות המונותאיסטיות עשתה שימוש במוסרת המדינית היוונית ובסוגה הספרותית שהתאימה יותר לתיאולוגיה הפוליטית שלה. המסורת המדינית של אפלטון ראתה בפוליטיקה חלק בלתי נפרד מהפילוסופיה כולה והתאימה יותר לתיאולוגיה הפוליטית של היהדות והאסלאם. לעומתה, המסורת הפוליטית של אריסטו שראתה בפוליטיקה תחום דיון מדעי נפרד ומובחן, התאימה יותר לתפיסה הנוצרית שהבחינה בין הרשות הארצית לרשות הרוחנית.
שטראוס טען כי כל הפילוסופיה היהודית בימי הביניים הייתה כולה מדינית – פוליטית ואפלטונית ביסודה. גוטמן לעומתו, אמנם לא שלל את ההשפעה האפלטונית, אך הדגיש כי גם כאן יש ביטוי מובהק של המסורת האריסטוטלית, שהיו לה השלכות משמעותיות בעניין הפוליטי.
השלכות בנות הזמן וחתימה
שטראוס אמנם עשה מעשה חשוב כשהדגיש את הפן הפוליטי של תורת ההתגלות, אך גוטמן בחושו הבריא העמיד את הדברים בפרופורציה הראויה. ניתן לטעון כי שטראוס הפנה לראשונה את המבט לעבר ההיבטים הפוליטיים החשובים של תורת ההתגלות בימי הביניים, ואילו גוטמן חזר והעמיד בפרופורציה בלי להמעיט מערכה. אם כך, כפי שציינו, שטראוס יצא בהנחה הפוכה לחלוטין ממה שתפסו לפניו – כל הפילוסופיה היהודית בימי הביניים, בהיותה מבוססת על עקרון ההתגלות, אינה אלא פילוסופיה מדינית.
גוטמן חזר והעמיד את הדברים בצורה מאוזנת יותר, אך לא היה יכול לעשות זאת בלי התקדים של שטראוס.
אמנם דחינו במאמר את טענות האי-רלוונטיות וההעדר, כמו גם את טיעוני התפיסה האוטופית והשולית – אך אין הצדקה ללכת לקיצון כמו שטראוס ולהגדיר את כל הפילוסופיה היהודית בימי הביניים כמדינית.
המסקנה המתבקשת היא כי ללא ספק קיימת מחשבה מדינית יהודית מובהקת שנולדה בימי הביניים אבל צריך להבין אותה בהקשר הכולל של ההגות הפילוסופית בכלל.