חוקרים רבים טוענים כי מעשיה של יפן היו אופורטוניסטים, ולא תוצאה של תכמנון מראש – יפן ראתה מה קורה בעולם והגיבה בהתאם. החל מ-1929 עד סוף מלחמת העולם השנייה התחלפו 16 ממשלות ב-16 שנים. הנקודה היא שבכל המקרים ראש ממשלת יפן לא היה דמות משמעותית (מלבד טוג'ו שהיה ראש ממשלה בשמן המלחמה, וקונואה, שעמד בראש שלוש ממשלות שונות), ואף אחד מהם לא היה גורם לשינוי גדול. נשאלת השאלה מי מקבל את ההחלטות והתשובה היא יותר ויותר הצבא והצי, וגם אז לא באמת ראשי הצבא, אלא המפקדים האחראיים על הכוחות בשטח. קצינים בולטים למשל היו ראשי מערך החינוך של הצבא, שהיו אחראיים על האינדוקטרינציה והמורל של החיילים, ובמובן מסוים אחראים לגזענות היפנית. היו עוד קצינים ברמה זוטרה יותר שקבעו יותר מאשר המפקדים העליונים, אבל הנקודה העיקרית היא שהצבא והצי הולכים ומשתלטים על תהליך קבלת ההחלטות.
המיליטריזם לא נעשה בפוטש או הפיכה, אלא בתהליך שלאורכו הממשלה יותר ויותר שואלת את דעתו של הצבא על החלטותיה, עד שלבסוף ברור שהצבא הוא זה שקובע. הצבא משכנע את הבירוקרטים לתמוך בו, ויותר ויותר מתקשר עם התאגידים הגדולים, והתאגידים מסכימים כי מדובר בחוזים ביטחוניים שמנים.
חלקו של הקיסר בעניין הזה לא ברור ובמשך המון שנים טענו שהוא חותמת גומי. אחרי המלחמה עמדה בפני האמריקאים שאלה מאוד יסודית – האם להעמיד את הקיסר למשפט על פשעי מלחמה. דעת הקהל האמריקאית אמרה שכן, אולם הגנרל האמריקאי שפיקד על כיבוש, מקארתור, אמר כי יש להשאיר את מעמד הקיסר על כנו, כי הוא גורם מאחד של העם היפני ובעל סמכות כלפי העם היפני. הגנרל הגיע עם הקיסר להבנה כי הוא יקליט את זיכרונותיו ואלו ישארו חסויים עד אחרי מותו . אחרי מותו ב-1989 מומחים חקרו את הזכרונות האלה ואמרו כי אין חדש בזכרונות האלה. חוקרים רוויזיוניסטים טוענים כי הקיסר היה מעורב בכל הנעשה במלחמה, והיה מודע לכל ההחלטות ואף התעניין במצב החימוש של יפן.
הצבא האמין כי הוא יכול לתמרן את הקיסר. היו רק שני אירועים שבהם הקיסר קיבל החלטה משמעותית – ב-1936 היתה התקוממות של קצינים מול השלטון, שנראה היה שהם יצליחו להשתלט על השלטון לאחר שהרגו את שר האוצר ופצעו קשה את ראש הממשלה. הקיסר ביקש ממפקד כוח המשמר של טוקיו כי יש לשים קץ למרידה הזו. ההחלטה השנייה היא בנושא הכניעה, כאשר הקבוצה שאמורה היתה לקבל את ההחלטה הגיעה למסקנה כי הם לא יכולים וביקשו מהקיסר לקבל את ההחלטה. בתקופת המלחמה החלטות רבות התקבלו לא בפרוטוקול ולפעמים בעל-פה, מתוך חשש לדליפה.
אחרי המלחמה מקארתור החליט להשתמש בקיסר, ונפגש איתו שבועיים אחרי תחילת הכיבוש. בפגישה היה ברור מאוד מי בעל הבית, כאשר הקיסר לבוש בחליפה רשמית ואילו מקארתור מיתמר מעליו בלבוש יומיומי. הקיסר אמר למקארתור שהוא מוכן לעשות מה שמקארתור רוצה ממנו כדי לשמורא על שלמותה של יפן. לפני הכיבוש הקיסר היה מי שממנה את ראש הממשלה, ומטיל עליו להקים ממשלה. לקיסר ייעצו חבורה של ראשי ממשלה לשעבר, והנוהל היה שהקיסר היה שואל אותם מי מהם מוכן להיות ראש ממשלה ואם לא עלמי הם ממליצים. בכל מקרה היה ברור שהמועמד היה חייב להיות מקובל על הצבא. המועמד היה נפגש עם הקיסר והקיסר היה מטיל עליו את תפקיד הקמת הממשלה. ראש הממשלה היה הולך קודם כל לצבא ומבקש ממנו שר מלחמה ורק אח"כ מחפש שרים אחרים. מעמדו של הפרלמנט מוזער בשנים אלה, בעיקר בשל האשמות של שחיתות והמפלגות הבינו כי אם הצבא מציע מישהו לראשות ממשלה, כדאי להם לאשר אותו. המפלגות הבינו שאם הן רוצות לשמור על קיומן ועל קיום הפרלמנט , כדאי להן לאשר את מה שהצבא רוצה.
סוגיות שעמדו על הפרק
מנצ'וריה: הצבא הקים באזור הזה את מנצ'וקואו כמדינה לדוגמא איך הצבא יכול לנהל מדינה ללא פוליטיקאים. מה שהם לא הביאו בחשבון הוא שאיכות הברזל והפחם באיזור היתה ירודה והמתכות בעלות האיכות היו בצפון סין, דבר שמשך את העיניים שלהם. צבא שנדונג הוכיח לצבא כי ניתן לתמרן את הפוליטיקאים על ידי פעולה שאחריה לא לפוליטיקאים לא יהיה מה לעשות מלבד להסכים. עוד דבר שנבע מהפעולה הזו הוא עידוד בעקבות חוסר התגובה הבינלאומי, שגרם ליפנים להרגיש תחושה של גאווה כאילו המעצמות השונות קיבלו את מעמדה של יפן כמעצמה גדולה. כמה קצינים התחילו לחשוב שאולי ניתן יהיה לעשות את אותו דבר לסין. ב-1933 חתמו היפנים עם צ'אנג קא-שק על הסכם שביתת נשק, בו הם הסכימו לא להילחם אבל קאי-שק לא הכיר במנצ'וקואו.