במצב הזה, רוחות המלחמה ביפן החלו לנשב – כל פגיעה במתיישבים היפנים התפרשה כאירוע רציני, וצבא גואנגדונג רוצה להגיב בחומרה לפגיעות. קבוצה קטנה של קצינים בצבא החליטו לעשות מעשה שיזעזע את הממסד המדיני, יחזיר את האמונה של היפנים בעצמם ויעלה את המורל. הם החלו לגבש תוכנית לבצע פרובוקציה במסילת הברזל שתיתן עילה לכבוש את מנצ'וריה באופן מלא. לתכנית היה משותף גנרל טַאטֵקַאווה, אולם אף אחד אחר במטה הכללי לא ידע על המזימה. כאשר למטה הכללי ולממשלה מגיעים דיווחים על המזימה הם שולחים את טאטקאווה למוקדן כדי לבדוק, אולם הגנרל לא מיהר להגיע לאיזור כדי לבדוק, מכיוון שתמך בסתר בכוונת הקצינים. בעוד הגנרל נח לפני שהוא מתחיל את החקירה הקצינים פוצצו חלק קטן במסילה, שאפילו לא הסיט את הרכבת מהפסים, אולם שימש כעילה למלחמה עבור צבא גואנגדונג. במהרה כובש הצבא את מוקדן ויוצר תקרית בינלאומית כאשר השגרירים הזרים שומעים על כך ופונים למשרד החוץ להסברים, אך משרד החוץ לא היה שותף להחלטה על הפעולה ולא היו לו הסברים. בעוד בטוקיו לא יודעי מה קורה והקיסר מחליט לא להתערב, צבא גואנגדונג ממשיך להתקדם במנצ'וריה.
כשמדינה יוצאת למלחמה היא צריכה לשאול את עצמה כמה שאלות: האם מדובר המלחמה או בתקרית מבודדת – יפן לא יצאה באופן רשמי למלחמה אלא הגדירה את האירוע "תקרית". שנית, תריך לקבוע יעדים ללחימה, ובמוקדן לא ממש נקבעו יעדים למלחמה באופן מסודר. שאלה שלישית היא מה הסיכונים ומה המחיר של יציאה למלחמה, האם הקהילה הבינלאומית תתערב, יוטלו סנקציות, וגם מה המחיר של שליחת צבא ללחימה.
מתכנני הפרובוקציה העריכו נכון ומעצמות המערב לא התערבו בגלל שהיו שקועות במשבר הכלכלי של שנות ה-30:
ארה"ב היתה גם בעיצומה של מערכת בחירות (שנת 32), גם לא רצתה ממש לשלוח כוח מעבר לים וגם לא היתה חברה בחבר הלאומים. אמנם היו לארה"ב כוחות בפיליפינים אולם הם ממש לא רצו להסתבך במלחמה באסיה.
לבריה"מ היו האינטרסים והיכולת להתערב במלחמה אולם משיקולים שלה הם לא התערבו. גם בריה"מ לא היתה חברה בחבר הלאומים, והיה לה אינטרס לפגוע בצ'אנג קאי-צ'ק שנלחם בקומוניסטים בסין.
לבריטניה היו האינטרסים הכלכליים הגדולים ביותר בסין, אולם בסקר דעת קהל בבריטניה התגלה כי לעם האנגלי לא היה אכפת כלל ואף היתה אהדה מסוימת ליפן, שנתפסה על ידי הבריטים כשוטר אזורי במזרח אסיה. גם בריטניה היתה בעיצומו של שינוי פוליטי וכלכלי, כאשר בפעם הראשונה היה ראש ממשלה ממפלגת הלייבור, והמשבר הכלכלי הכה בה בעוצמה. הבריטים באותה תקופה ממש לא חיפשו עימותים בקולוניות שלהם במצב הזה, והסתפקו בהכרזה כי כל עוד יפן לא תפגע באינטרסים שלהם הם לא יתערבו. בריטניה עוד היתה שקועה בטראומה של מלחמת העולם הראשונה, שגבתה את חייהם של מאות אלפי בריטים צעירים ורבים ממנהיגיה באותה תקופה היו בוגרי המלחמה ולא ששו אלי קרב.
צרפת הכריזה כי האינטרסים שלה באסיה נטועים בדרום מזרח אסיה ולא נוגעים כלל לסין. כמו כן, הם היו בעיצומה של פרשת שחיתות גדולה, ומי שהטריד את מנוחתם ביותר היו הגרמנים.
סין – צ'אנג קאי-צ'ק החליט כי אין לא מספיק כוח להילחם עם היפנים בשלב הזה ומתיר להם להשתלט על נתח גדול מסין, כפול מגודלה של צרפת. במקום זאת, הוא פונה לחבר הלאומים, שמקים ועדה, שלאחר חקירה של כמה חודשים חוזרת לג'נבה ומכריזה כי יפן ביצעה פעולה תוקפנית. על אף שהיו כמה פעולות פרובוקציה סיניות, הם לא מצדיקות את הפעולה היפנית. היפנים נעלבים עד עמקי נשמתם ועוזבים את חבר הלאומים.
בתגובה לכך האמריקאים, בראשותו של מזכיר המדינה הנרי סטימסון שהכיר את האיזור, הודיעו כי היא לא תכיר בשום שינויים טריטוריאליים שנובעים מפעולה כוחנית בשום מקום בעולם (מה שנקרא דוקטרינת סטימסון), אולם היא לא עושה דבר בנידון. ארה"ב לא יכלה להרשות לעצמה להטיל סנקציות כלכליות על יפן במצב הכלכלי הקשה שלה.
בעקבות הכיבוש יפן התחילה להתאושש מהמשבר הכלכלי, בעיקר בשל הזמנות של הצבא שתמכו בתעשייה הכבידה של התאגידים היפנים. כמו כן, יפן כבשה שטח ענק עשיר במשאבים במנצ'וריה. אנשי צבא גואנדונג רואים כי הגישה שלהם צדקה – המעצמות לא התערבו, והמצב הכלכלי השתפר בעקבותה המלחמה. במנצ'וריה היו מרבצים של פחם וברזל, אולם היפנים גילו כעבור כמה שנים כי המחצבי ברמה ירודה, וצריך להשתלט על שטחים נוספים בצפון סין.
ליפנים היו כמה אפשרויות פעולה בנוגע למנצ'וריה, והם בוחרים להקים מדינת בובות בשם מנצ'וגואו שנשלטה על ידי הקיסר הסיני האחרון הנרי פו-יי. מנצ'וגואו היתה אמורה להיות הדוגמא לאיך מדינה אמורה להתנהל, ללא פוליטיקאים, עם שלטון ישיר של הקיסר (לכאורה), וללא שחיתות. היפנים ניסו להשיג הכרה בינלאומית במנצ'וגואו, אולם קיבלה אותה רק מאל-סלבדור ומדינה נוספת (הותיקן?). הכוונה היתה גם להוות דוגמא עבור ממשלת יפן, אותה ראו אנשי צבא גואנגדונג כבעייתית. המטה כללי ראה כי טוב – המורל עלה, תקציבים החלו לזרום לתעשייה הצבאית, ויוקרתו של הצבא עלה.
הקהילה הבינלאומית לא ידעה איך לאכול את האימפיראליזם היפני ואיך לפרש אותו – האם מדובר בכוונה תחילה, או שמא רק באופורטוניזם? מצד אחד עוד בתקופת טוקוגאווה יפן ניסתה להשתלט על אסיה, מצד שני יכול להיות שההזדמנויות שהוצגו על ידי חולשת המעצמות וסין. תקרית מנצ'וריה גם מראה כיצד חבורה של קצינים זוטרים מצליחה לשנות מדיניות של מדינה שלמה. בעקבות התקרית יוקרתו של הצבא עלתה מאוד, והיפנים החלו להעניק כבוד לקציני הצבא כמי שיכול להביא סדר. על כן, תקרית מוקדן נחשבת לאבן פינה בדרך להבנת מדיניות יפן במלחמת העולם השנייה.
ביפן בניגוד, למדינות הדיקטטוריות של אירופה באותה תקופה (גרמניה, איטליה,בריה"מ), לא היתה דיקטטורה, לא היה מנהיג אחד כריזמטי שסביבו כל המדינה סבבה, כמו היטלר או סטלין, אלא החלטות התקבלו בקונצנזוס. כמו כן, החבורה שהרכיבה את השלטון היפני היו ברובם אנשים משכילים ובעלי שיקול דעת, בניגוד לחבורתו של היטלר, שהיתה מורכבת מחלאת אדם.