צבא צפון סין

ב-1936 גוף יפני שנקרא "צבא צפון סין החל להתקדם דרומה בסין ולהשתלט על השטח. בסין לעומת זאת התחילה הרגשה שיש להילחם ביפנים כי הם הולכים בכל מקרה לנסות להשתלט על סין. תחושה זו היתה משותפת גם למפלגת האומה וגם למפלגה הקומוניסטית, אולם צ'אנג קאי-שק חשש משת"פ עם הקומוניסטים. בסופו של דבר במהלך סיור של צ'אנג קאי-שק בצפון המדינה הוא נחטף על ידי צ'אנג שואה-ליאנג (xue-liang), השליט המקומי שאת אביו היפנים הרגו, ואחת הדרישות של אותו גנרל צעיר הוא שסין תפתח חזית מול היפנים. לצ'אנג קאי-שק לא היתה ברירה אלא להסכים ונפתחה חזית משותפת לקומוניסטים וללאומנים. האירוע הזה גרם לצבא צפון סין להרגיש כי הולך ואוזל להם הזמן לפלישה לסין וכי אם הם אי פעם רוצים להשתלט על סין, עכשיו זה הזמן.

ביפן היה ויכוח בין שתי אסכולות בצבא – דרך הקיסר (kodo ha) וסיעת הפיקוח (tosei ha), לגבי איך לנהל את המלחמה, חלוקת משאבים, שיטת השלטון, מי יבצע את המהלך ועוד. דרך הקיסר טענו כי יש להשליט שלטון צבאי, לבטל את הפרלמנט והמפלגות ולתת לצבא לנהל את המדינה. מבחינת יחסי חוץ הם טענו כי האויב הגדול ביותר של יפן הוא בריה"מ ויש להתכונן למלחמה מול הסובייטים. סיעת הפיקוח טענה כי יש לדכא את הנטיות הטוטליטריות, ויש לפקח על מה שקורה בעולם ולהגיב בהתאם, עם זאת המטרה היא להשתלט על סין.

בין שני הזרמים האלה היו ויכוחים רבים ואף קרבות כפי שבא לידי ביטוי בניסיון ההפיכה ב-36'. לדרך הקיסר היו שייכים בעיקר קצינים צעירים בדרגותל סגן וסרן, אולם קציני הצבא המבוגרים הבינו כי הדרך הזו עלולה להרוס את הצבא ובהמשך גם את יפן ודיכאו אותם. סיעת הפיקוח דגלה במעקב אחרי ההתרחשויות בעולם וניסו להבין האם זה טוב ליפן או רע ליפן. כאשר היטלר עלה לשלטון היפנים התלבטו האם הוא טוב או רע ליפן, מצד אחד האידיאולוגיה הגזענית של היטלר לא העניקה מקום טוב ליפן בתוכה, מצד שני תהליך עלייתו של היטלר לשלטון הרשים מאוד את היפנים. הם בחנו גם את תגובת העולם המערבי לעלייתו של היטלר. היטלר מהתחלה הכריז כי הוא מתעלם מהסכם ורסאי, והולך לבנות מחדש את הצבא וכך קנה את הפיקוד העליון של הצבא, שבהתחלה התנגד להיטלר.

מלחמת אתיופיה היתה אירוע חשוב מבחינת היפנים – איטליה פתחה במתקה על אתיופיה בניסיון לכבוש אותה והעולם המערבי שאל את עצמו מה עושים, אולם לא ניתן היה לשכנע את העולם המערבי (גרמניה, צרפת, בריטניה) להטיל סנקציות על איטליה, וזה הראה להנהגה היפנית כי ברגע ההכרעה העולם המערבי נרתע מצעדים מעשיים. הטיעון של צרפת ובריטניה היה כי מערכת חבר הלאומים נועדה להסדיר עניינים באירופה ולא במקומות אחרים בעולם. מעבר לכך איטליה היתה חביבה למדי על היפנים והיתה גם הערכה מוסווית למוסוליני, כי מבחינתם הוא הביא סדר לאיטליה, ועל כן הוא ראוי להערכה. בשורה התחתונה, מלחמת אתיופיה הוכיחה עבור היפנים שרצו לעשות משהו בסין כי המערב לא יעשה דבר בתגובה.

מלחמת האזרחים בספרד (1939-1946) היתה שדה ניסוי לנשק גרמני ואיטלקי, דבר שהוביל לזוועות רבות אולם הוכיח ליפנים את עוצמתם של שתי המדינות האלה. ב-1937 בריה"מ היתה בעיצומו של גל טיהורים בשורות הצבא האדום. לכל אורך האירועים האלה ארה"ב שמרה על נייטרליות, בשל המשך המשבר הכלכלי שם. היפנים העריכו כי במקרה של מלחמה ארה"ב לא תהיה מסוגלת להילחם, והם הערכים שלהם לא יעמדו מול הערכים היפנים.

ב-1936 גרמניה ויפן חתמו על הסכם שנקרה "ברית האנטי-קומינטרן", שהיה למעשה סדרה של הבנות שאומרת כי יפן וגרמניה תשתפנה פעולה מול הקומוניזם העולמי. המשמעות של הברית הזו היא בעיקר התקרבות של יפן לגרמניה. יפן הבינה כי היא צריכה ברית עם מעצמה גדולה כדי שלא יחזור על עצמו המצב של 1895 כאשר גרמניה, רוסיה וצרפת ביצעו את ה"התערבות המשולשת" בהסכם שימונוסקי. מבחינת המנהיגות היפנית המצב הזה היה נוח כי הוא לא חייב ממנה צעדים משמעותיים, אבל זה קושר איתם למעצמה בעלייה.

החל מ-1929 המנהיגות היפנית שמה לב כי המעצמות הדמוקרטיות לא מצליחות להתמודד עם המשבר הכלכלי וההילה של הדמוקרטיה ירדה, והם התחילו לחשוב שאולי זו לא השיטה הטובה ביותר לשלוט.

ביולי 1937 אירעה תקרית בין כוחות יפנים בצפון סין ליד גשר מרקו פולו. הכוח היפני היושב שם (מתוקף ההסכם לאחר מרד הבוקסרים), ביצע תרגיל ונעלם חייל. היפנים האשימו את הסינים כי הם חטפו אותו, למרות שלא היה לכך הוכחות ונוצרה תקרית אלימה. עבור ראשי הצבא היפני זו היתה הזדמנות להרחיב את הלחימה ולפלוש לסין, אף כי ההחלטה לא התקבלה בהתלהבות ביפן. המטה הכללי היפני באופן כללי לא אהב את ההצעה הזו, מתוך מחשבה שאין סיכוי שיפן תוכל להחזיק לאורך זמן שטחים נרחבים בסין. מצד שני זו הזדמנות שלא תחזור על עצמה. היו ניסיונות תיווך בין יפן לסין, אולם הוא נחשל, בעיקר בגלל התנגדות של צ'אנג קאי-שק. ראשי הצבא שלחו את ראש הממשלה להודיע לקיסר על המלחמה והקיסר שלא כהרגלו שאל את רוה"מ שאלות כמו כמה זמן יימשך המבצע, כמה זה יעלה, מה צפי הקורבנות וכו'. רוה"מ הרגיע אותו בהערכות מתונות והקיסר אישר בחוסר רצון את המבצע.

שתפו פוסט זה
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ליצירת קשר מוזמנים להשאיר פרטים