סרט של ניקולס ריי

אם נרצה להציג את סיפורו של ישוע לא כאנטי יהודי ישנה דמות בעייתית נוספת שיש להתייחס אליה- יהודה איש קריות, שמכר את ישוע עבור בצע כסף. כבר מההקדמה של הסרט למדנו שהיהודים אינם תאבי-בצע. כאן יהודה מוצג כאחד מאנשיו של בר-אבא. הוא לוחם חירות יהודי, איש טוב מבחינה זו. באיזשהו שלב הוא משתכנע בדרכיו הפציפיסטיות של ישוע אבל קרוע לכל אורך הסרט בין המחנה הפציפיסטי ובין המחנה הלוחמני. כאשר הוא מוסר את ישוע זה רק למען המטרה העליונה של השחרור הלאומי. הוא מתנקה לאט-לאט והופך לדמות חיובית, או כמעט חיובית לגמרי. אחת השלאות לגבי יהודה הרי אם הוא התחרט על מעשיו. לפי הברית החדשה יש 2 גרסאות שונות לחלוטין- אצל מתי לאחר שהוא מבין את הדבר הנורא שעשה הוא מחזיר את הכסף לכוהנים ותולה את עצמו. לפי השליחים- הוא קונה ב-30 השקלים שדה וכשהוא מגיע אליו בענוש אלוהי הוא נופל, בטנו נפתחת, מעיו נפתחות והוא מת. זה קורה בחק אל-דמה, ליד סילוואן.

סצנה בעייתית נוספת עבור הצגת היהודים היא המשפט:

בסרט של ססיל וילדמיל– היהודים מעוצבים כמו הרשעים של הסיפור. פונטיוס מאוד מהסס, הוא מדוכא אחרי ההחלטה, והכוהן היהודי מוצג כדמות הראשית שמביאה למותו של ישוע. הכוהן היהודי נראה כמו גמד מרושע- וגם קטן מול פונטיוס פילטוס. מריה מגדלנה אומרת "הכוהן לא מדבר עבור העם" ואז מולה עולה אדם ואומר "אל תקשיבו לזונה הזו במקום לכוהן". בר-אבא מעוצב גם כן כדמות רשעה, ישו נראה כדמות סטואית שמקבלת את הסבל על עצמה. בשקופיות של הדיבור לפעמים מוצג ממש ציטוט מתוך הברית החדשה עם סימוכין- כדי שנראה שהדברים נלקחו מתוך הברית החדשה.

בסרט של ניקולס ריי אנחנו אפילו לא רואים את המשפט וכך ויתרו על הבעייתיות של היהודים שצעקו או לא צעקו. אין כאן רחיצת ידיים או את הכוהן הגדול. היהודים יוצאים נקיים כי יש כאן שני מחנות- ותומכיו של בר-אבא צעקו חזק יותר מתומכיו של ישוע. כאן יהודה איש קריות תולה את עצמו. בפעם הראשונה- אנחנו רואים את תקומתו של ישוע. בסוף הסרט צילו הענק של ישוע לאחר תקומתו מתפרש על פני המסך ויחד עם המכמורת יוצר צלב.

יש כאן מסר אחר וחתרני לגמרי. היהודים עצובים בצליבה, אין המון זועם, אבל זה מקובל בגלל הקלאסיות של סיפורו של ישוע. בר-אבא שואל את יהודה איש קריות למה ישוע נצלב בעבורו- וזה גם סימבולי.

בקשר לדמותו של ישוע- לא היו לו בסרט שערות גוף. ניקולס ריי טוען שהושפע מיונג ושהייצוג הזה הוא מכוון- בעוד שבר-אבא מייצג את הישות הגברי, ישוע מייצג את האמלנט הנשי שבעולם.

בשבוע הבא ניפרד מהוליווד ונעבר לפזוליני במעמבר חד.

אנו קופצים 3 שנים קדימה מהמקום בו עצרנו בשיעור האחרון ומגיעים לעולם אחר לחלוטין. פייר פאולו פזוליני נולד ב-1922 באיטליה לבן לאבא ממשפחת האצלה שהיה קצין בצבא הפשיסטי ואמא ממשפחת אריסים ממעמד נמוך ומשהו מהמתח בין שני הדברים מגלם הרבה מאוד לחיו, יצירתו ומאבקיו. הוא עסק בתחומי אומנות רבים- היה משורר, פילוסוף, צייר והחל לעסוק בקולנוע בשלב מסויים.

פזוליני היה קומוניסט מושבע ואתאיסט גמור, מה שקירטי לסרט שנראה. הוא היה הומוסקסואל מוצהר, משהו משמעותי יחסית לזמנו. הוא הסתבך עם הרשויות והכנסייה כי יצירותיו היו פרובוקטיביות ונגעו בסוגיות טעונות בחברה האיטלקית. הוא נרצח ע,י בחור צעיר, כנראה על רקע רומנטי.

את יצירתו הקולנועית הוא מתחיל ב-61 כשמרבית סרטיו עוסקים בפרברים העניים של מעמד הפועלים של איטליה. אלה שכונות עם מצוקה, פושעים קטנים וזונות. כל היחסים בין השכבות הנמוכות משמשים כרקע לסרטיו.

ב-63 הוא מחליט לעשות סרט על ישוע. לכאורה זו בחירה מפתיעה, אך כשמביטים על סרטיו המוקדמים יותר, רואים שנושאים אלה מעסיקים אלה. הוא אמנם אדם ללא אמונה, אבל באיטליה התרבות הנוצרית מקיפה ועוטפת כל אדם. הסרט הראשון שהוא עושה נקרא "אקטונה" (Acattone) שמספר על גנב קטן מפרברי רומא המתפרנס מהכנסותיה של זונה בשם מגדלנה והוא מוצא את מותו בתאונת אופנוע לצלילי מתיאוס-פסיון של באך. שנה לאחר מכן הוא עושה סרט בשם לה-ריקוטה שמספר על גנב קטן משכונה דלה ברומא, שנבחר לגלם את הגנב הרע בחייו של ישוע. כל הסרט סובב סביב גבינה ואוכל, והוא מוצא את מותו בצליבה.