במרבית הסרטים שראינו עד כה- בישוע ואימו יש משהו שונה מאוד מהסביבה. כאן כולם- המלכים מהמזרח, הורדוס, ישוע ואימו- כולם שייכים לאותו מעמד חברתי, אותם איכרים נמוכים. כולם מדברים אותה איטלקית דרומית נמוכה שמזוהה עם מעמד האיכרים (מלבד מריה שכלל לא מדברת לאורך הסרט). זו אמירה חברתית חזקה- להציג לבורגנות האיטלקית של שנות ה-70 כפועל ממעמד נמוך שמתחברת למעמד הנשים בחברה הפטריארכלית.
המלאך (או מלאכית) הוא הראשון שמדבר בסרט, ואולי הוא מחליף את קולה של מריה, ומאפיין אותה כאלוהית יותר. מלאך זה יחזור לאחר מכן ויהיה משמעותי.
פזוליני מראה את סצנת המשפט- אנו שומעים את היהודים אומרים "דמו עלינו ועל בנינו" אבל אנו רואים את הסצנה מנקודת מבטו של מישהו מהקהל- אנו רואים את פונטיוס פילטוס, לפעמים מישהו מסתיר, לא שומעים את קולו של ישוע. יש כאן מסר ברור- מי שהאשים את ישוע זה אנחנו. הוא הופך את הצופה לחלק מהסיטואציה, והצופים הם הבורגנות השבעה והדשנה- והם אלה שהוא מאשים בצליבת ישוע.
בסצנת הסיום: אימו של פזוליני משחקת את מריה כאשר היא מבוגרת. את כל הדרמה של הסצנה הקשה הזו אנו חווים דרך הסבל שלה, שהוא מאוד אקספרסיבי וחזק. כאבה והבכי שלה מאוד חזקים, וישוע כמעט שולי לידה. שלא כמו בשום סרט אחר- מריה כאן מזדקנת, מה שמאוד יוצא דופן יחסית לסרטים אחרים שם היא נראית אותו דבר בלידה ובצליבה. היא נראית כמו שהיית מצפה מנשים שעובדות קשה, היא נראית ממש כמו סבתא. גם מריה וגם ישוע מעוצבים כאן באופן מאוד אנושי- בסבל שלה, בזיקנה שלה. היא נראית כמו אם שמתאבלת על ילדה שמת. אין פיאטה, אין סצנות דרמטיות שהיא מחזיקה את בנה המת. נזכור שבמתי היא כלל לא נוכחת. ישוע גם הוא מעוצב בצורה די אנושית- הוא לא גדול יותר מכולם.
מבחינת המוזיקה- יש לנו את המקהלה של הצבא האדום. לקראת הסוף- האיכרים רצים עם חרמשים ומגלים והמסר ברור- המהפכה קרובה והיא תביא את הגאולה. מסר לאלה ש"אזניהם תחו משמוע ועיניהם מראות" (ציטוט שמקוריין בסרט).
הכנסייה אימצה את הסרט הזה בחום ובצדק. למרות המסר החתרני והקומוניסטי- אין כאן משהו אנטי-כנסייתי.
בשבוע הבא- Jesus Christ Super Star.
השבוע הגענו לשנות ה-70- שינוי רדיקלי מכל מה שעשינו עד כה. מרבית הסרטים שנראה מכאן- עניינם התיאולוגי יהיה מועט. כמעט כולם ייקחו ישתמשו בסיפור של ישוע כדי לאמר דברים על דברים אחרים, ולא כי הם ירצו לתת אמירה חדשה דתית אלא כאייקון תרבותי- סמל מוכר וחבוט (גיבסון יוצא דופן במובן זה).
בשיעורים הבאים נראה 3 סרטים המתארים את חייו של ישוע- כולם מאוד רדיקליים מבחינת הסגנון הקולנועי שבחרו. האפוסים ההיסטוריים מתו כז'אנר בשנות ה-60. הסרט הראשון נעשה בשנת 73'- Jesus Christ Superstar. סרט נוסף וידוע פחות שנעשה באותה שנה- Godspell- סרט מוזיקלי אבל לא אופרת רוק כמו Jesus Christ superstar. בשבוע הבא נראה את בריאן כוכב עליון- פארודיה על הסרטים ההיסטוריים.
ישו כוכב עליון התחיל כתקליט, התקדם להופעה בברודווי ולאחר הצלחה היסטרית הפך לסרט בבימויו של Norman Jewison, שגם זכה להצלחה מסחרית. הוא סרט מסוג Passion play- סוגה אירופאית חזקה שמשמעותה חבורת שחקנים הממחיזים את השבוע האחרון בחייו של ישוע. המסורת מתחילה בימי הביניים בפסחא בו שחקנים מסתובבים על עגלות נודדות בין הכפרים וממחיזים את מותו ותחייתו של ישוע. זו קונבנציה תרבותית-דתית מאוד מקובלת באירופה.
זה הסרט השני והאחרון שצולם בארץ.
על הסצנה הראשונה בסרט: צולמה בעבדת. הלבוש, המוזיקה, הריקודים- כולם מלבישים את הסצנה באווירה של ילדי הפרחים. ישוע- למרות האוונגרדיות של הסרט- הוא ישוע קלאסי- בלונדיני, בעל מבט מיוסר, מואר ועומד במרכז מעגל הרוקדים. יהודה הוא השחקן השחור, ובקרוב נזכירמהי המשמעות של זה. הסצנה ממוקמת בעולם שבין ההיסטוריה ובין העולם העכשווי של הסרט- מחד מצולם באתר ארכיאולוגי, מאידך רואים פיגומים וכל הסרט משחק על התפר הזה כדי לתת מסר שאנו שוברים תפיסה ישנה.
בסצנה הזו ישוע מופיע כמבוגר- ועוד לא היה לנו דבר כזה עד כה. בברית החדשה מרקוס גם כן מתחיל עם ישוע כמבוגר.
השיר של יהודה: יהודה איש קריות הוא אחד מהשליחים של ישוע, שמסגיר אותו לסנהדרין בתמורה ל-30 שקלים. כבר הברית החדשה מספרת שני סיפורים בקשר אליו- גם בקשר למוטיבציה שלו. הסיבה לבגידתו לפי יוחנן היא בגלל תאוות בצע, ונאמר לנו שהיה הגזבר של חבורת השליחים ושהוא היה גונב כסף מקופת השליחים. המוטיבציה השנייה שמופיעה בסיפור אחר בברית החדשה היא שהשטן נכנס ליהודה ולכן הוא הסגיר את ישוע. לפי גרסה זו הוא מתאבד מחרטה (ובגרסה אחרת הוא מגיע לשדה שקנה בכסף שהרוויח והאל מוציא את מעיו).
בסרט שכאן יהודה הוא שחור והיו שאמרו שזו גזענות כפולה- גם נגד יהודים וגם נגד שחורים. אבל- מכיוון שיהודה הוא כאן הגיבור שרואה את המציאות נכוחה- אולי זה בעצם מסר הפוך.