הדבר השני הוא שפזוליני מתעניין מאוד במיתוסים היסודיים של המערב. הוא דיבר רבות על יצירתו והוא אומר שמה שמעניין אותו בסיפור הוא סיפור חייו של ישוע ומיתוס 2000 השנה. מיתוס אחר בו הוא מתעסק הוא אדיפוס.
לפי האגדה בשנת 1963 פזוליני נמצא בבולוניה, אין לו מה לקרוא והוא פותח מגירה בבית המלון בו הוא נמצא ומוצא שם את הברית החדשה. הוא פותח את הספר ונופל על הבשורה לפי מתי. זה סיפור מפוקפק אבל פזוליני מחליט לעבד את הטקסט הזה לסרט. באותה שנה פזוליני מחליט לחפש לוקיישן לסרטו ומגיע לארץ. הוא מסתובב בישראל ומצלם את עצמו בחיפושו אחר לוקיישנים לסרטו. סרט זה נקרא "על המקומות בארץ הקודש".
מהקטע מהסרט שראינו: המוזיקה היא גם כן מתיאוס-פסיון של באך. פסיון הוא תיאור ייסוריו של ישוע מרגע מעצרו בגת שמנים ועד רגע צליבתו. לא מעט מלחינים אירופאיים יצרו פסיונים לפי הטקסט של הברית החדשה, ולכן היצירה של באך הוא תיאור שלו לשבוע האחרון בחייו של ישוע. הישראלים בארץ נראים לו מודרנים מידי והערבים- פגאניים מידי. כשהוא מגיע למקומות הקדושים אוחזת בו אכזבה עמוקה- הכל נראה קטן ועלוב, ללא זהב, נשגבות או פאר. הוא בא ממסורת בו החיפוש אחר ישוע אינו היסטורי, והמציאות לא מתאימה למערך הדימויים שבראשו. הוא מוקסם מהקיבוצים וחצי מהסרט מוקדש לביקור בקיבוץ ברעם. בסופו של דבר הוא מחליט לא לצלם את הסרט בארץ, אלא בדרום איטליה במקום בשם Matera (הוא גם כל הזמן מדגיש בסרט כמה הארץ דומה לדרום איטליה). לבחירה זו יש הרבה מאוד משמעויות, לא רק מבחינת קירבה גיאוגרפית.
בסרט משתתפים רק איכרים מאזור דרום-איטליה (תת-פרולטריון בשפתו של פזוליני) ובתוכו משולבים העילית של האינטלקטואלים הקומונוסטיים של איטליה (נטלי גינסבורג הופיעה בסרט). סרטו נקרא "הבשורה על פי מתי". פזוליני נשאר כמעט נאמן מילולית לטקסט. הבשורה על פי מתי מתחילה עם גניאלוגיה ארוכה, עליה מדלג פזוליני. מתוך תחילת הברית החדשה:
18 וְזֶה דְבַר הֻלֶּדֶת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ מִרְיָם אִמּוֹ הָיְתָה מְאֹרָשָׂה לְיוֹסֵף וּבְטֶרֶם יָבֹא אֵלֶיהָ נִמְצֵאת הָרָה מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ׃ 19 וְיוֹסֵף בַּעְלָהּ אִישׁ צַדִּיק וְלֹא אָבָה לְתִתָּהּ לְחֶרְפָּה וַיֹּאמֶר אֲשַׁלְּחֶנָּה בַּסָּתֶר׃ 20 הוּא חשֵׁב כָּזֹאת וְהִנֵּה מַלְאַךְ יְהוָֹה נִרְאָה אֵלָיו בַּחֲלוֹם וַיֹּאמַר יוֹסֵף בֶּן־דָּוִד אַל־תִּירָא מִקַּחַת אֵת מִרְיָם אִשְׁתֶּךָ כִּי הַנּוֹצָר בְּקִרְבָּה מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הוּא׃ 21 וְהִיא יֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאתָ אֶת־שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ כִּי הוּא יוֹשִׁיעַ אֶת־עַמּוֹ מֵחַטֹּאתֵיהֶם׃ 22 וְכָל־זֹאת הָיְתָה לְמַלֹאת אֶת־דְּבַר יְהוָֹה אֲשֶׁר־דִּבֶּר בְּיַד הַנָּבִיא לֵאמֹר׃ 23 הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרְאוּ שְׁמוֹ עִמָּנוּאֵל אֲשֶׁר פֵּרוּשׁוֹ הָאֵל עִמָּנוּ׃ 24 וַיִּיקַץ יוֹסֵף מִשְׁנָתוֹ וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ מַלְאַךְ יְהוָֹה וַיֶּאֱסֹף אֶת־אִשְׁתּוֹ אֶל בֵּיתוֹ׃ 25 וְלֹא יְדָעָהּ עַד כִּי־יָלְדָה בֵּן (אֶת־בְּכוֹרָהּ) וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ׃
ב וַיְהִי בִּימֵי הוֹרְדוֹס הַמֶּלֶךְ כַּאֲשֶׁר נוֹלַד יֵשׁוּעַ בְּבֵית־לֶחֶם יְהוּדָה וַיָּבֹאוּ מְגוּשִׁים מֵאֶרֶץ מִזְרָח יְרוּשָׁלָיִם׃ 2 וַיֹּאמְרוּ אַיֵּה מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר יֻלַּד כִּי רָאִינוּ אֶת־כּוֹכָבוֹ בַּמִּזְרָח וַנָּבֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ׃ 3 וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הוֹרְדוֹס הַמֶּלֶךְ אֶת־דִּבְרֵיהֶם וַיֶּחֱרַד הוּא וְכָל־יְרוּשָׁלַיִם עִמּוֹ׃ 4 וַיַּקְהֵל אֶת־כָּל־רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְסוֹפְרֵי הָעָם וַיִּשְׁאַל אֹתָם לֵאמֹר אֵיפֹה יִוָּלֵד הַמָּשִׁיחַ׃ 5 וַיֹּאמְרוּ לוֹ בְּבֵית־לֶחֶם יְהוּדָה כִּי־כֵן כָּתוּב בְּיַד הַנָּבִיא׃ 6 וְאַתָּה בֵּית־לֶחֶם אֶרֶץ יְהוּדָה אֵינְךָ צָעִיר בְּאַלֻּפֵי יְהוּדָה כִּי מִמְּךָ יֵצֵא מוֹשֵׁל אֲשֶׁר יִרְעֶה אֶת־עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃ 7 אָז קָרָא הוֹרְדוֹס לַמְּגוּשׁים בַּסֵּתֶר וַיַּחְקֹר לָדַעַת הָעֵת אֲשֶׁר נִרְאָה הַכּוֹכָב׃ 8 וַיִּשְׁלָחֵם בֵּית־לֶחֶם וַיֹּאמַר לְכוּ חִקְרוּ הֵיטֵב עַל־דְּבַר הַנָּעַר וְהָיָה כִּי־תִמְצְאוּן אֹתוֹ וְהִגַּדְתֶּם לִי וְאָבֹאָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת־לוֹ גַּם־אָנִי׃ 9 וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת־דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ וַיֵּלֵכוּ וְהִנֵּה הַכּוֹכָב אֲשֶׁר־רָאוּ בַמִּזְרָח הָלַךְ לִפְנֵיהֶם עַד אֲשֶׁר־בָּא וַיַּעֲמֹד מִמַּעַל לַאֲשֶׁר־הָיָה שָׁם הַיָּלֶד׃ 10 וַיִּרְאוּ אֶת־הַכּוֹכָב וַיִּשְׂמְחוּ שִׂמְחָה גְדוֹלָה עַד־מְאֹד׃ 11 וַיָּבֹאוּ הַבַּיְתָה וַיִּמְצְאוּ אֶת־הַיֶּלֶד עִם־מִרְיָם אִמּוֹ וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיִּפְתְּחוּ אֶת־אוֹצְרוֹתָם וַיַּקְרִיבוּ לוֹ מִנְחָה זָהָב וּלְבוֹנָה וָמֹר׃וַיְצֻוּוּ בַחֲלוֹם לְבִלְתִּי שׁוּב אֶל־הוֹרְדוֹס וַיֵּלְכוּ בְּדֶרֶךְ אַחֵר אֶל־אַרְצָם׃
בסצנת הפתיחה: אין הרבה מלל, ויש הרבה מאוד שימוש בקלוז-אפים ובדקויות הקטנות של הפנים. כאשר הדמויות מדברות- הן מצטטות מילה במילה מהטקסט. ללא מלל רב פזוליני נותן קונטקסט ריגשי עשיר ומריה עומדת במרכזו הקטע הזה של הסרט.
מריה היא הדבר הראשון שאנחנו רואים- היא יפה, מושלמת וממקומת בקומפוזיציה מושלמת, וממש דומה לאיקונוגרפיה. אז התצלום זז לאחור ואנחנו רואים שהיא בהריון מאוד מתקדם. הם מסתכלים האחד בשני- והדגש מושם על איך זה מרגיש להיות נערה לא נשואה ובהריון בחברה פטריארכלית. הוא מסתכל עליה ולא באמת יודע מה לעשות- והיא תלויה בהחלטתו. יש כאן מבחינת פזוליני משהו אוניברסלי א-היסטורי של איך זה להיות נערה בחברה פטריארכלית. מריה היא גיבורת הסיפור והאדם המדוכא, היא פותחת וסוגרת את הסרט ודרכה אנו חווים את הסיפור. דווקא בבשורה ע"פ מתי מקומה של מריה הוא זעום. יש את התחלה, את הסיפור שאימו ואחיו מחפשים אחריו וישוע מתכחש להם, והיא גם לא נמצאת בצליבה.
מבחינת הלבוש- פזוליני במכוון יוצר תמונה אנכרוניסטית, לא סרט היסטורי. הוא מדבר איתנו על מיתוס שמעבר להיסטוריה ולכן יש אנשים עם כובעים של בישופים, נער כנסייה, מוזיקה כנסייתית ותהלוכה שמעוצבת כמו תהלוכה דתית. הורדוס לבוש כמו ארלקינו. ארלקינו הוא ליצן, חלק מהתרבות האיטלקית. פזוליני בכוונה שובר משהו ונותן משהו על-זמני. הוא נותן תחושה תחפושתית- יש פער בין הלבוש של האנשים ובין איך שהם נראים.