מטריאליזם וחילוניות

• מטריאליזם וחילוניות –כנגד הרוחניות המסורתית היפנית, החלה לחלחל הגישה המטריאליסטית המקדשת את החומר ולא את הרוח. רעיון החילוניות הגיע בעיקר מברית המועצות והקומוניזם.
• יפן הקטנה –לעומת תומכי יפן הגדולה היו אלו שתמכו ביפן הקטנה ושת"פ בינלאומי, כלומר מציאת מקומה של יפן בעולם בינלאומי.

כוחות אלה נכנסו בעיקר מארה"ב, ובהחלתה הם היממו את החברה המסורתית של יפן, גם בגלל הכניסה המהירה שלהם לחברה. אחרי הביצוע המוצלח של הרסטורציה של מייג'י, וייצוב הגבולות של יפן, החלה המדינה לשאול את עצמה מה תפקידה בעולם הגדול.

הכוחות החדשים, שיוצגו בעיקר על ידי הסטודנטים באוניברסיטאות וכמה פוליטקאים ותאגידים האלה עוררו התנגדות בקרב גופים שמרניים, כמו הצבא וציבור האיכרים. כל עוד הכלכלה תפקדה, היה איזון בין הכוחות החדשים והישנים, אולם רעידת אדמה חזקה ב-1923, החריבה את טוקיו ושינתה את האיזון. הממשלה היפנית לא תיפקדה כמו שצריך ונוצר אי שקט פנימי.

עם כל זאת התדמית היפנית בעולם היתה חיובית למדי – הם נחשבו למסודרים ומדויקים, בניגוד לסינים שנחשבו למלוכלכים ופראיים. היא נתפשה על ידי המערב בתחילת שנות ה-20 כשוטר המקומי של האיזור. כל זה משתנה ב-1927 כאשר מתרחש ביפן משבר פיננסי שהוביל לקריסה של בנקים ולאחר מכן ב-1929, בעת המשבר הכלכלי הגדול, יפן נפגעה אנושות. הממשלה לא הצליחה לספק מענה לבעיות הכלכליות. יותר מכך, יפן הביטה החוצה וראתה שהמדינות הדמוקרטיות לא מצליחות להתמודד עם המשבר והחלו להישמע קולות בין ששאלו האם הדרך הדמוקרטית מתאימה ליפן.

חברה ופוליטיקה בתחילת המאה ה-20

כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה יפן נפתחה וכל מיני כוחות חדשים החלו להשפיע על הזירה הפנימית ביפן מול הכוחות המסורתיים. עוד לפני כן, אחרי הרסטורציה של מייג'י, יפן ספגה השפעות רבות מהמערב, בייחוד דרך משלחת איווקורה (1871), שנשלחה כדי ללמוד את תהליך התיעוש של המערב ולהחיל אותו על יפן. המשלחת הזו התאפיינה בסדר וחלוקת עבודה, כאשר כל משתתף היה אחראי על תחום מסוים, וכל אחד דיווח על ממצאיו בסוף היום. המשלחת החלה את דרכה בארה"ב והמשיכה משם לאירופה, שם מצאו יבשת בתקופת שינוי – שיא תקופת הרייך השני, איחוד איטליה ועוד. המשלחת למדה רבות מהגרמנים, ואף נעזרו בהם בכתיבת החוקה היפנית (חוקת מייג'י).

את הרסטרוציה הזו ביצעה קבוצה של מנהיגים צעירים שהפכו אח"כ לגווארדיה הותיקה שהקיפה את הקיסר – הגנרו. אחרוני הגנרו מתו בשנות ה-20 של המאה ה-20, ונשאר רק אחד, הנסיך סיונגי. המצב הזה השאיר את יפן ללא סמכות עליונה ויד מכוונת, ועל כן חשופה יותר להשפעות חיצוניות, בדיוק בתקופה שבה היא הייתה זקוקה להנהגה חזקה מול ההשפעות החיצוניות.

צבא גואנג-דונג הידק את הקשר עם המתיישבים במנצ'וריה, וזכה לכוח רב והשפעה באותו איזור, לעיתים אף יותר מהשלטון המרכזי.

החברה הובלה על ידי ארבע גורמים – צבא, בירוקרטים, תאגידים ופוליטיקאים שפעלו בסימביוזה אחד עם השני, וריסנו אחד את השני.

קצת היסטוריה על יחסי החוץ של יפן עם שכנותיה:

אחת הדילמות של יפן לאחר הרסטורציה היתה כיצד להודיע למדינות השכנות שנעשה שינוי בשיטת מדיניות החוץ. עד הרסטורציה השיטה פעלה לפי השיטה הסינית, כלומר על בסיס של עליונות, ולאחר הרסטורציה השיטה עברה לשיטה המערבית, כלומר על בסיס של שוויון. המבחן הראשון של השיטה החדשה היה קוריאה, שהיתה באותו זמן מדינת חסות יפנית. בהתחלה קוריאה לא הבינה מה יפן רוצה ממנה והמפגשים נגמרו באסון (1873). אסכולה אחת ביפן טענה כי יש לענות על העלבון הצורב בכיבוש של קוריאה, והאסכולה השנייה טענה כי לחכות עם המעשה מחשש להתערבות של מעצמות המערב. בסופו של דבר האסכולה המתונה ניצחה ונחתם חוזה משותף עם קוריאה שסיכם על סחר הדדי.

בצפון, יפן חתמה על הסכם עם רוסיה הצארית לקבלת האיים הקורייליים וחלוקת איי סחאלין (הסכם פורטסמות'). בדרום לעומת זאת היתה בעיה – האם להגדיר את איי ריוקיו כחלק מהמולדת, או לא, והאם לכלול את איי טאיוון בטריטוריה. בטאיוון היתה תקרית לא נעימה, בה המשלחת הדפלומטית נאכלה על ידי קניבלים. בסופו של דבר יפן ויתרה על התביעות על טאיוון בשלב הזה, אך סין הכירה בריבונות היפנית על איי ריוקיו.