בהתחלה הכוחות הסינים ניגפו לפני הצבא היפני ורק נסוגו, ואילו המערב הגיב בחוסר עניין כללי. כל זאת עד הכיבוש היפני של ננג'ינג, שם ביצעו היפנים מעשי זוועה רבים. היפנים טענו כי צבא סין נלחפ בהם מתוך האוכלוסיה בבגדים אזרחיים, ואילו הסינים טוענים כי זה שקר והמעשים האלה מוכיחים את הרצחנות היפנית. הצרה של היפנים היתה שבננג'ינג היו זרים רבים, שהיו להם אפילו מסרטות, וסרטים רבים של הזוועות הגיעו לבתי הקולנוע במערב, דבר שהוביל לזעזוע עמוק בציבור המערבי. בפעם הראשונה נחשף הציבור המערבי לצד הזה של היפנים, שעד אז נחשבו לאנשים עדינים, והנזק למדינה היפנית היה אדיר, בעיקר בבריטניה וארה"ב. ביפן עצמה היתה צנזורה על המתרחש בננג'ינג, ונאמר רק שהיתה התנגדות והיא דוכאה.
העם היפני מקבל רק בשורות טובות מהתקשורת על הנצחונות האדירים של הצבא והדבר מקל על הגיוס של חיילים נוספים לצבא. היחס כלפי הסינים היה עוין מאוד ומתלהב, ומעטים היו היפנים ששאלו את עצמם כמה זמן המומנטום הזה יכול להמשיך, ומה יקרה עם סין תקבל סיוע זר. היו כמה תקריות של פגיעות בספינות אמריקאיות בשנגחאי, למרות התחייבות של היפנים לא לפגוע באינטרסים הכלכליים של המדינות הזרות בסין.
לפני צ'אנג קאי-שק עמדה דילמה, האם להתקפל או להיכנס למגננה ולמלחמת התשה עד שיתרחש שינוי בזירה הבינלאומית והמעצמות הזרות יתערבו לטובת סין. הדבר הראשון שהוא עושה הוא להעביר את השלטון שלו לצ'ונג-ג'ינג. המלחמה מתחילה להתארך וב-1938 היא מתחילה לגבות קורבנות יפנים יותר מאשר ניצחונות מזהירים.
מהסכמי מינכן עד הסכם "הציר"
בין ספטמבר 1938 (הסכמי מינכן) לספטמבר 1940 (הסכם הציר), תהליך קבלת ההחלטות ביפן נעשה בחוסר ודאות מנוחלט, כאשר הגורמים השונים מושכים כל אחד לכיוונו. הצי לכיוון אחד הצבא לכיוון שני ומשרד החוץ לכיוון שלישי. ראש הממשלה במרבית התקופה, קונויה, היה אדם חלד שלא ידע לקבל החלטות ועל כן דחה אותן, ואילו הקיסר לא מתערב בהחלטות. יפן באותה תקופה מושפעת מאוד מארה"ב, שמספקת לה את רוב חומרי הגלם, ועל כן במקרה של אמברגו כלכלי מצדה, יפן לא תוכל לעמוד רגליה במשך זמן ארוך.
במקרה של מלחמה מול ארה"ב, תעמוד רוח הלחימה היפנית מול היכולת התעשייתית האדירה של ארה"ב, ודי ברור שארה"ב תנצח. מצד שני, היפנים למודי השפלות מארה"ב – הם הכריחו אותם להיפתח לעולם במאה ה-19, הכריחה אותם לחתום על הסכמים בלתי שיוויוניים, חוקי הגירה משפילים ליפנים והשפלה נוספת בהסכמי ורסאי, כאשר ארה"ב הכריחה את יפן לוותר על שנדונג.
כדי להתנהל מול ארה"ב על מנהיגי יפן להכיר את ארה"ב, את מבנה הממשל, את התקשורת, את האקדמיה, כנסיות וגורמים אזרחיים כמו ארגוני עובדים. רוב מנהיגי יפן לא הכירו את ארה"ב במידה מספקת, מלבד שניים: שר החוץ מטסוקה יוסוקה ומפקד הצי ימאמוטו סוסוקו, שהיה נספח צבאי בארה"ב במשך תקופה. שאר המנהיגים והקצינים ברמות הנמוכות יותר לא הכירו את ארה"ב כלל ועל כן הזלזול שלהם בארה"ב. הם ראו באמריקאים עצלנים וחסרי רוח לחימה, חברה לא הומוגנית ולא נאמנה, בעלת תרבות קלוקלת ומושחתת מידות, למעשה מדינה רקובה במקצת.
מה שהם כן הבינו שהמדיניות של הנשיא רוזוולט משנת 1932 היתה מדיניות של נייטרליות, שלא תגרור את ארה"ב להרפתקאות צבאיות. באותה תקופה היה לאמריקאים מאחז רציני באסיה בפיליפינים, שם הגנרל האמריקאי מקארתור הקים את הצבא ופיקד עליו.
בתקופה של מיליטריזם, האדמירלים והגנרלים לא אהבו במיוחד את הדיפלומטים ועל כן לא הסתמכו יותר מידי על משרד החוץ, ובשל כך היתה להם הבנה לוקה בחסר לגבי הזירה הבינלאומית":
בריה"מ: הידע של היפנים על רוסיה נבע בעיקר מרוסים לבנים שברחו מהמהפיכה. היו להם קשרי מסחר ואף גבול משותף ארוך במנצ'וקואו. היפנים כיבדו את רוסיה, מכיוון שהם הבינו שרוסיה היא מדינה ענקית ששולטת על חצי יבשת, וגם כי הם התרשמו מהיכולת של הצבא האדום. יפן ידעה שהיא לא תוכל להתמודד עם רוסיה ועל כן המדיניות הכללית היתה לא להתעסק עם הסובייטים. בין 38'-39' היו שתי תקריות גבול – הראשונה בצ'אנג קואופנג שם התרחשה תקרית ירי שהתפתחה לכדי מתקפה מלאה של הרוסים עם שריון, ארטילריה ומטוסים. התקרית השנייה היתה בנו מנהאן, שם איבדו היפנים מיספר עצום של חיילים (יותר מ-18,000), כי כוחות היבשה של יפן לא היו מצוידים מול השריון הרוסי. עוד סיבה לא להתעסק עם בריה"מ, היא חשש שהיא תסכן את הכיבוש היפני בסין, שיצר גבול ארוך מאוד עם בריה"מ.