יפן אחרי המלחמה

הכיבוש

האמריקאים התחילו לתכנן את הכיבוש שלהם עוד ב-43' ועסקו בסוגיות כמו איךל לעשות את הכיבוש, איזה סוג של כיבוש ומי ינהל אותו. היה להם כבר ניסיון קצר בכיבוש בפיליפינים, אבל שום דבר שיכין אותם לכיבוש של מדינה מסדר גודל כמו יפן, שפגעה והשפילה אותם. השאלה שהטרידה אותם היתה בראש ובראשונה כמה זה יעלה להם ואיזה כוח אדם הם צריכים כדי להחזקי את הכיבוש. די מהר הם הגיעו למסקגנה שהכיבוש יהיה עקיף, כלומר תהיה ממשלה יפנית שתבצע את ההוראות שינתנו לה על ידי האמריקאים. היה חשוב להם מאוד לשמור על הממשלה המקומי. האמריקאים התחילו להכין כוח אדם בשלב יחסית מוקדם של התכנית על ידי לימוד השפה והתרבות. הביעה של האמריקאים היה שהכוח הראשון שהגיע ליפן היה מורכב מחיילים שלחמו מול היפנים כמה שנים והיה להם ברור שהם צריכים להחזיר אותם הביתה ולהביא כוחות טריים. הדאגה העיקרית של האמריקאים בתחילת הכיבוש היה מפני טרור יפני ומפני התנהגות פרובוקטיבית של החיילים האמריקאים. מצב כזה יאלץ את האמריקאים לשמור כוח אדם גדול כדי להילחם בטרור. מסקנה נוספת של האמריקאים היא שהכיבוש חייב להיות אמריקאי בלבד ולא בשיתוף עם ברוסים ובעיקר לא עם הסינים.

ה

מקארתור

עוד מסקנה של האמריקאים היא שמפקד הכיבוש (בתואר SCAP) יהיה גנרל דאגלס מקארתור, שהסמכות שלו תהיה כמעט בלתי מעורערת ושלא תהיה התערבות בהתנהלות שלו. הבהירו לו בהתחלה כבר שאין סיכוי שהוא יוכל להתנהל בלי להתחשב במעצמות האחרות והוקמה ועדה של נציגים של 11 מעצמות שתוכל להביע את דעתה על ההתנהלות האמריקאית ביפן. הועדה תעביר הוראות למטה הכללי והמטכ"ל יעביר למקארתור את ההוראות, כלומר מקארתור היה כפוף למטה הכללי.

מקארתור עצמו היה רב ניסיון ומעללים והוא הגיע בתחושה של שליחות להשאיר את חותמו על יפן. הוא לא ניסה להתחבב על העם היפני והיפנים ראו בו מההתחלה כמעט כשוגון שלהם. הוא כמעט ולא סייר ביפן ולא חזר לארה"ב עד סיום תפקידו. אחד הדברים שהוא עשה היה להחדיר ליפנים את התחושה שהם מסוגלים להתגבר על הטראומה של המלחמה. המדיניות הזו נפלה על אזניים כרויות של היפנים, שהיו בהלם טוטאלי אחרי המלחמה ובמשבר אמון עמוק בהנהגה שלהם. הדאגה העיקרית של הציבור היפני היתה מאיפה תבוא הארוחה הבאה, ומקארתור סיפק את זה כאשר הדבר שהוא הביא היה מזון. מקארתור סיפק ליפנים דמות להסתכל עליה, להעריץ אותה ולתת לה להנהיג. מקארתור בא בגישה של מה שהוא לא יכול לעשות בשנה שנתיים הוא לא יעשה. הוא הכיר את המנטליות היפנית והבין כי העם היפני מסתגל ויודע לקחת את מה שמתאים להם ואת מה שלא מתאים להם הם ישליחו. הוא העריך בטעות כי הדגם האמריקאי של דמוקרטיה כבר בדרגים הנמוכים של החברה יתאים ליפנים. הוא גם הבין שהוא לא יכול לעשות את כל זה לבד והביא איתו את קציני המטה שלו, בעיקר האנשים ששירתו איתו בפיליפינים.

תיקון יפן

האמריקאים הבינו שמה שהוביל את יפן למלחמה היה המבנה של השוק והשלטון ועל כן צריך לטפל כמעט בכל סקטור ומגדר שקיים ביפן. מקארתור התחיל ביצירת חוקה חדשה ליפן והמודל שהציב לחוקה היפנית החדשה היה החוקה האמריקאית על בסיס הניו-דיל.

ענישה

היה נוח ליפנים שהאמריקאים ישפטו את ההנהגה היפנית כדי שהם לא יצטרכו לחקור באופן עצמאי את הפצעים האלה. בזירות השונות שכבשו היפנים במהלך המלחמה הרשויות המקומיות שפטו את היפנים שנשארו שם בד"כ בצורה ברוטלית למדי. הגנרלים היפנים היו מוכנים לזה, היה ברור להם שמי שמפסיד במלחמה צריך למות. האמריקאים רצו לעשות משפט ראווה לגנרלים וההנהגה שנשארה, אולם המשפט נמשך 3 שנים ובכך החטיא את המטרה שלו. בניגוד למשפטי נירנברג, הגישה של היפנים היתה בסופו של דבר של שיוויון נפש כלפי פושעי המלחמה שלהם.

ההאשמה המרכזית של האמריקאים היתה בקונספירציה לפתיחה במלחמה בכוונה תחילה. באופן מפתיע הנאשמים דיברו והצדיקו את עצמם בסיבות שונות, והטיעון העיקרי שלהם היה שהאמריקאים היו עושים אותו דבר אם הם היו במצב דומה. לחבורה הראשונה קראו פושעי מלחמה סוג א' – טוג'ו, ראשי ממשלה לשעבר וגנרלים בכירים. אחד מהם, קישי, שהיה שר בממשלה של טוג'ו, יצא זכאי ובשנת 50' אף מונה לראש הממשלה. אלו מהם שלא ניתלו ניצלו את זמנם לכתיבת זכרונות שבו הם פירטו מה הוביל את תהליך קבלת ההחלטות שלהם. במהלך המשפט היתה בעיה עם השופטים בייחוד עם שופט הודי שטען כי אי אפשר להאשים את היפנים בקנוניה כי פתיחה במלחמה היא דבר מקובל על פי המשפט הבינלאומי.

בסופו של דבר היתה ענישה אבל היא לא היתה אפקטיבית מאוד, כי היא נמרחה ואיבדה את האפקט ההרתעתי שלה. אמצעי נוסף של ענישה היה תשלום פיצויים, אולם האמריקאים התנגדו באופן מוחלט להענקת פיצויים על ידי יפן, כאשר נגד עיניהם עמדה גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, שלא יכלה לעמוד בעומס התשלומים שהיא היתה חייבת. בסופו של דבר, אחרי שיפן חזרה למעמד של מעצמה כלכלית היא החלה לתת סיוע באופן עצמאי למדינות שונות באיזור ושיפרה את הכלכלה שלהם.