התרסה

• התרסה–הקרנה לפיה סין חזקה עכשיו, ולכן יש להיזהר ממנה. המדיניות הזאת משמעותית בשנים האחרונות ולא רק בהן.
• "המאה התשע-עשרה – בריטית, העשרים, אמריקנית, ה – 21 – סינית". ((BEIJING REVIEW.
• ספרים: ,CHINA CAN SAY NO;UNHAPPY CHINA טיסת ניסוי החמקן; "SOUTH CHINA SEA אינטרס לאומי מרכזי".

שם הספר הראשון הוא שסין יכולה להגיד לא לארה"ב. אחד הדברים הרמכזיים בספר הזה, שהיה רב מכר בסין, הוא שהוא נכתב על ידי קבוצת סטודנטים סינים שהתמרמרו על השלטון הסיני וברחו לארה"ב, וגילו שמנקודת מבטם החלום האמריקאי של התעשרות ותרבות צריכה/צריחה, לא מתאימים לתפיסה הסינית ולכן יש לחזור למקורות ולשורשים הסיניים, ולאהוב את מולדתם.

Unhappy China הוא ספר ההמשך לכך.

שגריר סיני אמר שהים הסיני הדרומי הוא אינטרס מרכזי של סין, מה שהקפיץ את שכנותיה של סין שנבהלו, והביא לכך שקלינטון הגיעה לאזור וניסתה להרגיע את השכנות של סין. ארה"ב כרתה עם כל השנות של סין ברית צבאית מחודשות ומחויבות כלפיהן.

• רגישות קיצונית לאירועים הנתפסים כ"פגיעה בכבוד לאומי". (אולימפיאדה, "מדוע אין חתני פרס נובל לכלכלה") – ההיבט הסיני הזה של התרסה בא לידי ביטוי גם במימדים מאוד ריגשיים. למשל, הסינים רצו מאוד שתהיה אולמפיאדה בסין, וב2000 הם טענו שהאמריקאים מנעו מכך שתהיה אולמפיאידה בסין, מה שקרה בסוף ב2008.

בנוסף, הם טענו שבתור מעצמה כלכלית, לא הגיוני שהם לא מקבלים פרס נובל בכלכלה, ולכן יש קנוניה עולמית נגד סין.

מקורות ההתרסה:

• "מיתוס הגדולה וההשפלה" –הזיכרון ההיסטורי בסין נעוץ בכך שסין לא הייתה קולוניה, בניגוד למשל להודו. עם זאת, סין חולקה לאזורי השפעה באמצע המאה ה-19, מה שהיה מאוד משפיל מנקודת מקבלי ההחלטות הסינים. הזיכרון הזה של הגדולה הסינית (המצאת מצפן, אבק שריפה וכו'), לצד ההשפלה שלהם במאה ה-19, וזה מביא לדחף מאוד בסיסי מבחינת התרסה.
• מורשת "משקפיים קומוניסטיות" – הצמרת הסינית, גם היום, חוו את תקופת חניכתם בתקופה הקומוניסטית, כאשר ההסתכלות על ארה"ב הייתה כשטן הגדול וככלב הקפיטליסטי שיש להתנגד לו. גם כאן יש מעין היבטים רגשיים שורשיים.
• תפיסה ריאליסטית-התקפית.
• לאומיות המשקפת רגישות גוברת לדעת קהל.
• לחץ של הצבא– כמו בכל מדינה, הצבא צריך להצדיק את קיומו ותקציבו, ואז מנקודת מבטו יהיה נכון להסתכל על המדינה המרכזית שמולו כאויב/כיריב.
• התמודדות בצמרת לקראת צמתים פוליטיים קריטיים (למשל, קונגרס המפלגה)– במדיניות טוטליטריות, כאשר מסתמנת החלפת שלטון (ב2012 למשל), כשיש התכנסות םוליטית משמעותית לקראת חילופי שלטון, מתפתחת תחרות ופטריוטיות בהנהגה, ופירושו בהקשר הסיני – התרסה נגד השטן האמריקאי.

מכל הסיבות הללו, ההתרסה בשנים האחרונות בסין היא בעצם המדיניות הדומיננטית.

• ניתן לאתר כיום קו מדיניות הממזג התרסה עם מידת השתלבות: (הצטרפות מסיבית לארגונים בינ"ל – בעלי גוון "לעומתי" – SHANGHAI COOPERATION ORGANIZATION (איראן משקיפה); (BRIC)

א2. במערב:

איך האמריקאים מתמודדים עם האתגר הסיני?

• במערב דיון אובססיבי ממש באתגר הסיני –תת שר החוץ בממשל אובמה: "איזה תפקיד סין תבחר, עויין או משתלב" "השאלה הגדולה של תקופתנו".

זו סוגיה שהטרידה גם את מקבלי ההחלטות האמריקאים וגם את האקדמאים האמריקאים. ניתן בקלות למצוא דיונים של מקבלי החלטות ואקדמאים בנושא.

• כיצד עלינו להתמודד עם האתגר הסיני" נושא כבר כמעט שחוק בדיונים בארה"ב, למשל – בממשל (אובמה נפגש עם הו 12 פעמים!) במכוני מחקר, באקדמיה, בעיתונות. לדוגמא: דו"ח מיוחד של ה – ECONOMIST מ – 4 לדצמבר 2010. (כותרת: THE DANGERS OF A RISING CHINA). דיון קדחתני במיוחד סביב ההזדמנות והאתגר שמזמנת הנגישות לשוק הסיני. (גם בישראל).

ויכוח האסכולות במערב:

(מוסכם שארה"ב ההגמון, שההגמוניה נשחקת ושסין היא המאתגרת הראשית. המשבר הכלכלי העולמי ביסס קונצנזוס זה). עם זאת, יש ויכוח סביב שתי שאלות:

• שאלה ראשונה: האם מנוי וגמור שסין תהפוך להגמונית – ובאיזה קצב?–יש ויכוח בצמרת האמריקאית, ובמערב בכלל, באיזה קצב יתרחש תהליך העלייה של סין.
• שאלה שניה: כיצד רצוי וראוי להתמודד עם ההתעצמות הסינית?