הצילום

בגדול אנחנו מדברים על 5 רמות או מימדים בהם הקולנוע מביע את עצמו:

• הצילום

היחידה הבסיסית ביותר של סרט היא הפריים- מה שאנו רואים על המרקע בכל רגע נתון. אבל היחידה החשובה באמת עבורנו היא השוט- שהוא יחידת צילום. היחידה הבאה אחרי השוט היא הסצנה- אוסף של שוטים שמצולמים באותו מקום- במרחב ובזמן אחד. מספר סצנות בונות סיקוונס- sequence, ומהוות יחידה נרטיבית או עלילתית אחת. הגבולות של הסיקוונס אינם תמיד ברורים.

מבחינת צילום נתעניין במיוחד בזויות הצילום ובמרחקי הצילום. בגדול ישנם 3 מרחקי צילום:

1. מרחוק– מטרתו בדר"כ למקד אותנו במרחב הגיאוגרפי ולתת לנו פריסה של מה שעומד לקרות לפני שנתקרב ונתמקד בפרטים עצמם. זה נקרא long shot. פעמים רבות סצנות מתחילות בlong shot. יש לנו סצנה מכוננת בה מוצגת לנו הסיטואציה.
2. מדיום שוט– המדיום בו רוב הסרטים פועלים רוב הזמן. זה מה שמרגיש לנו הכי טבעי מבחינת המרחב, הגודל ומה שאנו רואים בתוך הפריים.
3. הקלוז-אפ– שמביא אותנו לאינטימיות וממקד אותנו מאוד לתוך דמות, חפץ או סיטואציה מסויימת. יש גם אקסטרים קלוז-אפ (כמו העיניים בטוב, הרע והמכוער).

ברמה ההיסטורית- בראשית הקולנעו מצלמת הקולנוע אינה זזה ולכן בסרטים שנראה היום אין שום שינויים.

דבר שני שמאוד חשוב הן זויות הצילום. הזוית שמרגישה לנו טבעית היא זוית בגובה העיניים, כי כך אנחנו רואים את העולם, אבל לפעמים גם מצלמים מלמטה שנותנים תחושה של קטנים מול משהו גדול או מלמעלה- שיוצרת תחושה הפוכה. שתי זויות חשובות:

• over the shoulder– מרבית הדיאלוגים שאנו רואים מצולמים כאילו אנו עומדים מאחורי אחת הדמויות, מביטים מעבר לכתף ומקשיבים. זה נותן לצופה תחושת נוכחות שאינה-נוכחת, וגם נותן הרגשה שהצופה איננו אחת מהדמויות. כשמצלמים מנקודת המבט של אחת הדמויות זה יוצר הזדהות, וover the shoulder מנטרל את זה.
• point of view: מנקודת המבט של אחת הדמויות, מה שיוצר הזדהות. הצופה הופך לדמות. מאידך הצופה מוגבל לנקודת המבט של הדמות (משתמשים בזה הרבה בסרטי מתח). אצל היצ'קוק נקודת המבט לעולם אינה של אישה- בגלל שהאישה תמיד אובייקט ולא סובייקט אצלו.
• העריכה

אלמנט שני שמאוד משמעותי היא העריכה. העריכה היא חיבור של שוטים לרצף כלשהו. העריכה קובעת את קצב הדברים- תזזיתי, חסר שקט או איטי ורגוע. העריכה פעמים רבות יכולה לשנות לחלוטין את מה שאנו רואים ואת המשמעות שאנו נותנים לזה. עריכה זה גם מה שמאפשר התקדמות נרטיבית.

ב-1902 צולם סרט אמריקאי "הכבאי הגיבור" על כבאי שמציל אם ותינוק מבניין בוער. הסרט צולם לפני שפותחה העריכה כפי שאנו מכירים אותה- ולכן קודם רואים את האם והתינוק שיוצאים מהחלון ואז רק את השוט של הכבאי שבא להציל אותם. בשתיקת הכבשים יש עריכה צולבת כשרואים את האישה והמשטרה שמגיעים לבתים.

• פס הקול

אנחנו מחלקים סאונד לשני סוגים:

– דיאגטי- פסקול שנובע מתוך העלילה, מתוך מה שאנו רואים על המסך. בסאונד דיאגטי יכולה להיות מוזיקה- אבל רק כשיש משהו שיכול ליצור מוזיקה בפריים (רדיו, תזמורת וכו').

– א-דיאגטי– פסקול שלא נובע מתוך העלילה, אבל משמעותי מאוד. לדוגמא- כל מוזיקה שנשמעת ברקע ואינה נובעת ישירות מתוך העלילה. יש הרבה שימוש במחשבות. voice over לדוגמא, שיהיה חשוב לנו במיוחד בסרטים שנעסוק בהם. Voice over יכול להיות קולה של אחת הדמויות שנשמע רק לצופה. בסרטים היסטוריים ישנו מספר יודע-כל שפורש בפני הצופה את הרקע הנחוץ כדי להכין אותו לסרט (גם כן נחשב לvoice over). המספר במקרה שלנו נותן מסגרת, רקע, אבל יש לו מעמד לא רק של מספר יודע כל אלא גם יש לו תוקף כמעט אלוהי.

• המיזנ-סצנה

מילולית פירוש המילה "לשים בסצנה". הכוונה היא איך בונים את מה שמופיע מולינו. מושג חשוב הוא ה"דומיננטה", שזה מה שהעין נמשכת אליו באופן טבעי כשהיא פוגשת בסצנה. באופן טבעי העין שלנו הולכת למה שקורה בשליש התחתון של הפריים. לבוש וצבע ישמשו גם במרכיב הזה. בדרך כלל גם המרכיב הזה מנוצל כדי להעניק משמעות. חשוב לזכור שבסרט שום דבר אינו מקרי.

• הנרטיב

הסיפור שהסרט מספר לנו, אבל גם כאן יש הרבה בחירה- מההתחלה לסוף, הפוך, מעורבב וכולי.

נחזור ל1895 בקלנוע, אז האחים לומייר מקרינים את הסרטים שלהם בני הדקה (כי זה מה שמצלמה מסוגלת לעשות אז). הסרטים מתעדים סצנות מהחיים שלהם- רכבת שמגיעה לתחנה וכו'. אבל מהר מאוד הקולנוע מתפתח לשתי מסורות מאוד שונות מבחינה קונספטואלית, שגם מתערבבות בשלב מסויים:

מחד יש את המסורת בה מתחילים האחים לומייר ומי שלוקח אותה הלאה הוא דווקא אדיסון- והיא תיעוד המציאות. היכולת לצלם תנועה או דברים גורמת לאדיסון לשלוח צלמים לרחבי העולם ולאפשר לאנשים לנסוע ולראות באמצעות הקולנוע. זה המדיום התיעודי שמעוניין לצלם את האמת המיוחדת והאקזוטית במקומות אחרים. התיעוד נובע מהיכולת הטכנולוגית להטביע תנועה.

במקביל ב1903 בצרפת אדם בשם ז'ורז' מלייס מתחיל לעסוק בקולנוע. הוא היה קוסם במקצועו והופיע על הבמות והוא מגלה את היכולת הקוסמית בקולנוע. האגדה מספרת שיום אחד עמד בפריז וצילם את בניין האופרה, עד שהתקלקלה לו המצלמה. הוא מתקן אותה וממשיך, ולאחר מכן כשהוא צופה במה שצילם הוא שם לב שזה יצר אפקט של דברים שנעלמים. הדבר השני שהוא ממציא זה ליצור שני מסכים בו-זמנית שמתרחשים עליהם דברים שונים וליצור מרחבי התרחשות שונים במקביל. ב-1903 הוא מוציא את הסרט "המסע אל הירח" שמבוסס על ספרו של ז'ול וורן.