שני סרטים הבאים שנראה הם מסוף שנות ה-80: ב-88' סקורסזה עושה את "הפיתוי האחרון של ישוע" שמבוסס על רומן שנכתב ב-51' שנותן איזשהו נרטיב של חייו של ישוע- זה לא גיבור בן דמותו אלא ישוע עצמו. אלה סרט וספר שמנהלים דיאלוג מאוד מעניין עם הברית החדשה. הסרט השני הוא קנדי- של דניס ארקנד (עשה גם את "פלישת הברברים" ו"שיחות מלוכלכות") שעושה סרט עם בן דמותו של ישוע שמתבקש להעלות הצגה עבור הכנסייה הקתולית במונטריאול. הוא בו-זמנית בן דמותו ושחקן שמעלה את ההצגה על חייו.
The Last Temptation of Christ(1988)
Martin Scorsese
- סרט המבוסס על רומן שנכתב ב-1960 ע"י היווני ניקוס קאזאנצאקיס.
- הסרט, כמו הספר, מעיד על עצמו בפתיחה על כך שהוא אינו מבוסס ישירות על כתבי הקודש ושהוא נועד להראות את הדילמא והמאבק הפנימי של ישוע.
- סרט שעשה הדים רבים ומאוד הרגיז את הכנסייה.
סצנה 1: פתיחה
– הסרט מתחיל בסצינת צליבה קלאסית שחסר בה רק דבר אחד – לא ישו הוא זה שנצלב. שבירת האתוס הישועי המובהק. זה נעשה בדרכים רבות. ישוע הוא ה"ווייס אובר" של עצמו, הוא שומע קולות, לא בטוח בעצמו, יהודה איש קריות הוא זה שמבקר אותו על חטאיו, סלידת העם ואפילו קרוביו (אמו, מריה מגדלנה) ממנו, מוזיקה לא-שמיימית לחלוטין – כלומר כל האלמנטים שצריכים להיות בסיפור ישוע מופיעים בצורה שבורה, לא קלאסית, דמותו של ישוע כולה מוצגת בצורה ששוברת את דמותו הקלאסית החיובית, הטהורה, כל הדימויים המוכרים שכבר ראינו מובאים פה בצורה הפוכה כמעט.
- הסרט רובו ככולו עוסק במאבקו של ישוע עם עצמו בין שפיותו לשגעונו.
- מריה מגדלנה היא זונה, שירדה לכך בעקבות אהבתה הנכזבת לישוע.
- ישוע נשפט ע"י פונטיוס פילאטוס (-דיוויד בואי=בריטי) כל המשפט והדין מיוצג בצורה נורא מינורית, יבשה, לא דרמטית בכלל. ישוע מגיע לצלב
ואז…
סצנה 2: הצליבה והקאמרי
- נקודת המבט היא של ישוע עצמו, לא מספר כל יודע.
- דמויות האשה החוטאת, כל הנשים אותו דבר, למריה מגדלנה יש הרבה פנים.
- פול במפגשו עם ישו מדבר על הצורך בישוע המסויים הזה, הנצלב, המושיע, אולי לא המקורי.
- כל החזיון הקאמרי שישוע עובר על הצלב תחום במילים הראשונות "אלי למה עזבתני?" לבין האחרונות "הדבר הושלם". 2 האמירות הם מכתבי הקודש ויש ביניהם פער אדיר. כל החזיון הזה נועד להסביר ולתת פרשנות למתח, לחוסר ההבנה, לתהליך ההשלמה שעובר ישוע ברגע מותו מחוסר הבנה ומהרגשת אי הצדק שבמותו לבין ההשלמה הסופית בכך שזה נצרך, שזה נכון, שזה האידאל.
- המתח שבין האנושי, החומרי, הארצי לבין הרוחני והשמיימי הם מושווים ליחס שבין חיים למוות. המוות הוא השמיימי והרוחני ולא החיים. יתרה מזאת. כל האלמנטים הרעים, השליליים, החומריים והשטניים שבסרט מיוצגים ע"י דמויות של אשה. מדובר פה בסרט שוביניסטי מאוד.
- המסר הסופי הוא אולי נוצרי קלאסי הרואה צורך ומעדיפה את צליבתו וקרבנו של ישוע. אך הסרט עדיין מאוד בעייתי בעיני הכנסייה כיוון שכל האלמנטים הקשורים בסיפור ישוע ודמותו של ישו עצמו, כאדם גמור, ששפיותו מוטלת בספק, שמתפתה לרדת מהצלב, שהשטן שולט בו – כל אלא הרגיזו מאוד את הכנסייה והם נורא בעייתיים למיתוס הנוצרי הקלאסי.
אנו נמצאים בסרט הלפני אחרון בסקירה ההיסטורית שלנו על דמותו של ישו- והוא הקדמה למה שנעשה בשני הסרטים האחרים מכיוון שיש בו דמות שהוא ישוע ודמות שהוא בן דמותו.
הסרט נקרא "ישו ממונטריאול" של דניס ארקנד. הוא סרט קנדי ובשפה הצרפתית.
סיפור המסגרת הוא על שחקן שמוטלת עליו משימה להעלות את מחזה הפסיון של ישוע עבור הקתדרלה של מונטריאול בחג הפסחא. 2 העלילות קיימות במקביל- המחזה שהוא עורך, משכתב ובונה מחד, ומאידך את דמותו והדמויות שסובבות אותו.
הסצנה הראשונה: יש לנו שחקן המשחק סצנה על הבמה- זו סצנה מהאחים קאראמזוב של האחים דוסטוייבסקי בעיבוד לבמה. אחת מהצופות בהצגה אומרת "אני רוצה את הראש שלו לקמפיין של הגבר הפראי". זו התייחסות ליוחנן המטביל- בברית החדשה סלומה (ביתו החורגת של הורדוס) ביקשה את ראשו על מגש. יוחנן מתואר כלובש חגורת עור ואוכל חגבים- גבר פראי באמת. רמזים נוספים לזה שהוא יוחנן המטביל- הוא מקדים את ישוע, וכשאומרים לו שהוא שחקן מעולה, הוא משיב "לא- הנה השחקן המעולה" ופוגש את ישוע- בדיוק כפי שאמר יוחנן המטביל על ישוע בבירת החדשה.
מהסצנה הזו ניתן להבין שהסרט יעסוק במתח בין תרבות גבוהה ותרבות נמוכה, תאטרון מול פרסומות. הסרט משתמש בדמות של ישוע כדי להדגים זאת.