כשבן-חור יצא הוא היה הצלחה מטאורית מבחינת הכנסות והוא גם קיבל 11 פרסי אוסקר. זו הייתה הוליווד הגדולתה. שנתיים לאחר מכן ניקולס ריי מנסה לשחזר את ההצלחה הזו. אנחנו ננסה לטעון שמלך המלכים לוקח את בו חור ולוקח אותו צעד אחד הלאה. כמו בן חור גם מלך המלכים הוא עיבוד של סרט אילם מוקדם יותר.
הסרט האילם יצא ב-1928 בבימויו של ססיל וידמיל. בסצנת הפתיחה שראינו- חצרה של זונת הצמרת הקורטיזנית מריה מגדלנה. בכתובית הפתיחה כתוב שהיהודים נמצאים תחת שלטון הרומאים- ואפילו הכוהן הגדול נמצא תחת שלטונם. הכתובית הבאה מסבירה שישוע עצמו ביקש להפיץ את המסר שלו- ויוצר הסרט מבקש רק למלא את בקשותיו. מריה מגדלנה היא במידה רבה הגיבורה של הסיפור הזה. היא מחפשת את Judas שלה, והגברים מספרים לה שהוא הלך עם ישוע עושה הניסים. עשיית הניסים היא בעייה שכל סרט יצטרך להתמודד איתה, וכאן בוחרים להתמודד עם זה כך- דרך הסיפור. סוף הסרט גם מתמקד בה- כשההמונים יצעקו לצלוב את ישוע היא תצעק שהוא צדיק ותבכה. הסצנה מגלמת אוריינטליזם במיטבו- זברות, קופים ורומאים שמעוצבים כמו דמות ערבית בעיניו של המערבי הטוב- הרבה תכשיטים, בעל זימה וכולי.
King of Kings:
ב-1961 ניקולס ריי לוקח את הסיפור הזה ולוקח אותו למקום מאוד אחר. מבחינת הקריינות- אנחנו רגילים למספר היודע כל. גם כאן הvoice over מגלם את מקום הסמכותיות והאמת, והקריין פה הוא אורסון וולס, שהוא הדמות הכי סמכותית בהוליווד.
הקיסר פומפיאוס נכנס לקודש הקודשים- בחיפוש אחר זהב והוא מוצא מגילה. הכניסה לבית המקדש מעוצבת ממש כמו אונס ואפילו יש ביתוק של הבד שמקיף את קודש הקודשים ורצח של הכוהנים שעומדים בפתח. המסר הוא ברור- חשבתם שהיהודים הם תאבי בצע והם אוגרים ממון- אבל הם מוקירים את הידע והלימוד. באופן אנכרוניסטי לגמרי- בתוך קודש הקודשים יש רמז למגן דוד. היהודים מעוצבים בדמות היהודי המשכיל מארה"ב.
בקונטקסט היסטורי– מתוארים כל סבלות היהודים מאז ועד היום (גם מוזכרת בניית הפירמידות במצרים). באופן הכי בולט יש לנו כאן ממש חזרה על השואה והרדיפות בתקופה הנאצית- איסוף מהכפרים, רדיפות, פוגרומים, ערימות של גופות ושריפת גופות של ממש!
המלך הורדוס הוא האיש הרע של הסיפור, והוא נראה כמו ערבי. בעצם- כל הסיפור כמעט נדמה שמכוון לקהל יהודי עם אזכורים שמדברים בעיקר ליהודים (כמו בניית הפירמידות שלא בטוח שנוצרי אמריקאי רגיל היה מכיר)- וניכר גל האהדה ליהודים שמגיע לאחר בניית מדינת א"י.
סצנת הלידה מעוצבת בצורה קלאסית ממש- מריה עצמה, החמור, ההובלה ע"י יוסף, החכמים שמביאים את המתנות, המוזיקה השמימית וכולי. מריה עצמה- לבושה בכחול ומעבר לכך- נדמה שהיא כלל לא בהריון.
הסרט שולח מסר ברור- היהודים הם הטובים, אין ניגודיות או ספק, ולכן המשפחה הקדושה היא חלק מהמערך הזה. הדיכוטומיה, שמאוד חזקה בסרטים המוקדמים, מקבלת פה הרמוניה. הסרט עצמו נקרא "מלך המלכים"- זה שייך לספירה הפוליטית. העיסוק הוא במלך ומי שולט- בינתיים יש את הורדוס המלך הרשע והיהודים מחכים למלך שיבוא להחליף אותו. אולי הסצנה המסורתית של הלידה באה להכין את הצופה לכל התכנים ההיסטוריים המאוד לא-קלאסיים.
הסרט מספר את סיפורו של ישוע מנקודת מבט פוליטית. לסרט יש שני גיבורים- האחד הוא ישוע והשני הוא בר-אבא (הגנב ששוחרר בזמן המשפט). בסיפור הצליבה מופיעים שני גנבים- רע וטוב (הרע אומר לו- אם אתה אלוהים אז תציל את עצמך והטוב מבקש שיכניס אותו לגן העדן). בר-אבא שאנחנו מדברים עליו הוא הבר-אבא שהיה נוכח דווקא בזמן המשפט- ושוחרר על פי בקשת היהודים. השאלה מיהו בר-אבא ואיך הוא מוצג היא מאוד משמעותית לסיפור השחרור. אצל גיבסון בר-אבא נראה כמו מפלצת ולמולו ישוע הסובל. כאשר רואים את הבחירה באופן זה רואים אותה אחרת לגמרי מאשר כאשר בר-אבא הוא מורד. בסרט הזה אנו נמצאים בעיצומו של מאבק פוליטי של היהודים לקבל את חירותם מידי הרומאים. יש שתי קבוצות – האחת של בר-אבא- שהם לוחמי חירות אבל בנשק. הם אנשים טובים ולגיטימיים, אבל דרך המלחמה שלהם היא בנשק. מולם- הקבוצה שישוע עומד בראשה, הוא גם לוחם חירות מול רומא- אבל בדרכי שלום. הכל מתרחש בספירה הפוליטית והלחימה על חירות לאומית הכל שאלה של אמצעים.