הסצנה של הסנהדרין

הסצנה של הסנהדרין- יש כאן משהו שמחזיר אותנו לסרטים המוקדמים. יש כאן פער בין השפה המדוברת וההקפדה על ההיסטוריות של זה ובין הדימוי הויזואלי של היהודים.

השוט הפותח של העץ מזכיר את "הפיתוי האחרון של ישוע".

גיבסון בוחר לצלם את הסרט באותו לוקיישן בו צילם פאזוליני.

היום נבחן את הסרט מנקודות מבט תיאולוגית וקולנועית- בה הוא מחדש. מבחינה תיאולוגית- גיבסון משתייך לפלג קתולי שאינו מקבל את הרפורמות של ועידת הותיקן השנייה בשנות ה-60. ועדה זו ניסתה לערוך רפורמות רדיקליות בכנסייה ולהתאים את הכנסייה למודרנה ולפוסט מלחה"ע השנייה. הועידה קיבלה מספר החלטות: לפי הראשונה הפולחן בכנסיות הקתוליות עובר להיות מקתולית בשפת המקום. זהמ הפך רדיקלי עבור הכנסייה הקתולית שדבקה בלטינית עד 1965. החלטה שנייה שמאוד משמעותית נוגעת לאשמתם של היהודים. באופן מקורי אשמתם נובעת בעיקר מכך שכאשר פונטיוס פילטוס רוחץ את ידיו ומצהיר שאינו רוצה לצלוב את ישוע, היהודים עונים "דמו עלינו ועל בנינו". ע"י כך היהודים בחצרו של פונטיוס פילטוס יוצרים אשמ קולקטיבית לכל היהודים בכל הזמנים- אשמה אישית "בכל דור ודור". ועידת ותיקן השנייה אומרת שהיהודים בחצרו של ישוע היו אשמים במותו של ישוע, אבל זה לא אומר שכל היהודים בכל הזמנים אשמים במותו. ע"י כך הכנסייה מזכה אותנו באופן אישי מאשמה זו- צעד מאוד רדיקלי אם שוקלים את יחסי יהודים-נוצרים באלפיים השנים שעברו מאז מותו. החלטה נוספת שהועידה עושה הן החלטות שנוגעות לפולחן הקדושים, ומעמדן של מריה האם ומריה מגדלנה. הועידה מנסה להחזיר את מריה האם למימדים אנושיים, והיא אומרת שמריה נסמכת על בנה, אין לה כוחות משל עצמה אלא רק מעצם היותה אימו של ישוע. לגבי מריה מגדלנה היא מפרקת את החיבור בין כל הנשים החוטאות ובין הדימוי שלה כזונה שחזרה בתשובה.

אביו של גיבסון הוא מהתיאולוגים החשובים של הפלג שמתכחש להחלטות הועידה, והם בעצם לא מכירים באפיפיורים מאז הועידה. הסרט מנסה לספר את "הסיפור האמיתי"- לא מבחינה היסטורית או מבחינת הברית החדשה אלא את הנרטיב של הכנסייה הקתולית האמיתית.

בקשר לשפות: גיבון מנסה להצדיק את העניין ההיסטורי לפיו ישוע וחבריו דיברו ארמית. חוקרי שפות שונים לגלגו על הג'יבריש שיוצא מכך. מה שמעניין יותר אותנו היא הבחירה בלטינית- בה מדבר פונטיוס פילטוס וישוע עונה לו באותה שפה. במציאות ההיסטורית שפת הברית החדשה היא בכלל יוונית ואם פונטיוס פליטוס היה מדבר הוא היה עושה זאת ביוונית. זה כנראה בא כעוד צורה לחזק את דמותה של הכנסייה הקתולית ואת חשיבותה של השפה הלטינית בפולחן. עוד שני עניינים שעושים זאת הם דמותם של היהודים כמן יצורים רשעים ומושחתים (כמו הפרסים בסרט 300, למרות שהמשפט "דמו עלינו.." אינו מופיע בסצנת המשפט אלא רק נוכח ברקע בארמית ללא תרגום לאנגלית בכתוביות), ובנוסף דמותן של מריה האם ומריה מגדלנה שמקבלות מקום מרכזי ומוחזרת להן גדולתן.

שרון טוענת שלמרות שבסרטים אחרים מעצבים את דמותם של גיבורי-על כמו ישוע כדרך להוסיף להם עומק ונופך רוחני, בסרט הזה עושים את ההיפך וישוע מעוצב כמו גיבור על.

בסצנה הבאה: פלשבק של ישוע מיחסיו עם אימו. ישוע המעונה, המוכה והסובל נזכר בסצנה מעברו- שלא מופיעה בברית החדשה. לכן אנו צריכים לשאול את עצמנו מדוע גיבסון, שכ"כ דבק בברית החדשה מראה לנו זאת. גיבסון כנראה מנסה להראות לנו את מע' יחסיו עם אימו- יחסים חמים וקרובים, יש ביניהם אינטימיות, מה שלא נמצא בברית החדשה שם הוא מתכחש אליה חוץ מהלידה ובוודאי שאין כאן שום עניין של קירבה. בנוסף- הוא נגר- לא סתם אלא הוא ממציא את השולחן (!).  כאן ישוע חתיך, שרירי, כריזמטי. הוא ממציא, בונה- גבר גבר. יש כאן בנייה של הגבריות שלו- יש לו חוש הומור ויש בו משהו מאוד מקסים. מבחינת מבנה הסצנה- בשוטים הראשונים אנו רואים אותו בונה משהו שנראה כמו צלב- מה שמחזיר אותנו לסקורסזה. אווירת הסצנה- בסצנת הפתיחה יש משהו מאוד קודר ואפלולי, ובסצנה הזו יש משהו מאוד קליל, מואר. יש כאן את המוטיב של גיבור מתייסר וסובל שהרעים עושים לו דברים נוראים אבל יש לו עבר מואר ואופטימי- כמו ספיידרמן או מד מקס. אין לסצנה הזו שום הסבר תיאולוגי או בסיס בברית החדשה, והיא כנראה באה לבנות את הדיכוטומיה בין העבר של ישוע ובין ההווה שלו.

הסצנה הבאה: משפטו של ישוע מול פונטיוס ומריה מגדלנה פוגשת את ישוע. הסצנה מעוצבת כמו מערבון. לפני הסצנה הזו הוא בונה את הסרט כמו סרטים אחרים שראינו- בעיקר "הפיתוי האחרון" וגם סרטים אחרים. כשהוא אומר "באתי להביא את האמת" אלה משפטים שמצלצלים לכל קתולי טוב. מריה מגדלנה מעוצבת כמו נחש- זוחלת ומרשרשת כמו ברברה הרשי בפיתוי האחרון. הקישורים של אישה-נחש-זונה, זו חזרה לנרטיב מוקדם.