החיילים עוברים בנצרת

העיצוב האומנותי כאן מתחבר חזק למערכת הדימויים שלנו כאמריקאים באמצע המאה ה-20- ישיבת יוסף ומרים באבוס, ביאת החכמים וכולי.

הסרט הזה לא צולם בישראל. סרטים על ישוע בדר"כ לא מצולמים בארץ, אבל כן בסביבה דומה מבחינה טבעית- באזור הים התיכון. המוזיקה שמיימית ולא אוריינטלית.

היהודים כאן הם כבר לא דמות היהודי המתערב והיהיר שראינו בסרטים הקודמים אלא יהודים שדבקים במסורת הקדומה שלהם.

סצנה שנייה: החיילים עוברים בנצרת ויוסף מדבר עם אדם בסדנה שלו על ישוע שמטייל בגבעות.

ליוסף האב יש הרבה נוכחות בסרט הזה- הוא מדבר עם הפקיד הרומי וגם בסצנה הזאת הוא מופיעץ מהדיאלוג אנחנו מבינים שהוא מבין את המיוחדות של ישוע- "הוא עובד". יוסף מאופיין כיהודי- הוא חובש כיפה. כשחברו שואל אותו אם הוא לא מסתלכ על הרומאים הוא עונה "כבר ראינו רומאים ועוד נראה"- זה דימוי מוכר של יהודי ניו-יורקי של אמצע שנות ה-50 (ממוצע אירופי). עצם הנוכחות של יוסף, האב, בסרט הזה היא יוצאת דופן ומדגישה את אנושיותו של ישוע.

ישוע שנראה מאחור בסצנה הזאת לבוש כמו נזיר, בעל שיער ארוך, הוא לבד והוא אינו חובש כיפה.

סצנה שלישית: בן-חור עם שאר השבויים מגיעים לנצרת ועוצרים לשתות. הרומאים הרשעים לא נותנים לשבויים הצמאים לשתות ונותנים לסוסים לשתות לפניהם. החייל הרומי לא רוצה לתת לבן-חור לשתות אבל ישוע מגיע ונותן לו מים.

לכל אורך הסרט לא נראה את פניו של ישוע, אבל אנחנו יודעים שהוא מדהים דרך תגובות האנשים שסביבו. אפילו החייל הרומי מבין שהוא לא מהעולם הזה. ישוע מתואר כאדם גדול, אפילו לא גבוה. צ'רלטון הסטון הוא אדם גבוה אבל אפילו מולו הוא מוצג כגדול. המגע בין בן-חור ובין ישוע היא פרפרזה על תמונת הבריאה של מיכאלנג'לו. האומנות והדימויים הויזואליים מאוד חזקים.

המים הם מוטיב חוזר לכל אורך הסרט. זה מוטיב שמגיע מהברית החדשה- "אני המים החיים, מי שישתה ממני יזכה לחיי נצח"- מוטיב המים כדבר שמביא לגאולה וטרנספורמציה הוא דבר מאוד חזק. אם היה לנו ספק- המים מגיעים לבן-חור כשהוא קורא לאל "god help me". זו דרך יפה להתמודד עם הסוגיה של איך מציגים מישהו שהוא גם אדם וגם אל, ואנחנו לא נראה אותה חוזרת בסרטים אחרים.

סצנה רביעית: בן-חור נמצא ליד איפוא שהאנשים מתאספים לשמוע את הדרשה על ההר של ישוע ומדבר עם בלתזר- אחד משלושת המלכים שבאו בהתחלה להעריץ את ישוע הנולד. בלתזר אומר the child has become a man. אסתר, חברתו של בן-חור (שמשוחקת ע"י שחקנית ישראלית), נשארת ומקשיבה לדרשה.

יש כאן חזרה על מוטיב המים. ברור שבן-חור נמצא עדיין בחיפוש- יש לו מים אבל הוא צמא, וברור לנו שלא מדובר על צמא פיזי.

ישוע ובן-חור שניהם בולטים, כ"א בדרכו. גיבור אחד אנחנו לא רואים את פניו ולא שומעים אותו, והשני הוא נקודת ההזדהות שלנו.

סצנה חמישית: בסוף הדרמטי של "בן-חור" אימו ואחותו לקו בצרעת, נמצאות בעמק המצורעים והוא הולך עם אסתר להצילן. הן עומדות למות והוא מביא אותן לעיר. הם חוזים בצליבתו של ישוע ואימו ואחות של בן-חור נרפאות.

צרעת היא מחלה שקשורה לחטאים- ובאופן מאוד סימבולי בן-חור מנסה להחזיר לישוע את החסד שהוא העניק לו ולהשקות אותו במים ולא מצליח. לאחר צליבתו של ישוע הסערה שוטפת את העולם. המים מתערבים עם דמו של ישוע ובעצם מטהרים את העולם, מה שמומחש לנו בצורה מאוד ברורה ע"י ריפוי הפצעים של האם (שנקראת מרים) והאחות. המצורעים גם רופאו ע"י ישוע בברית החדשה ויש להם היסטוריה מאוד ארוכה במסורת הנוצרית.

בסרט לא מראים לנו את ההאשמה של ההמון- רק את שטיפת כפיו של פונטיוס פילטוס. באופן כללי אין כאן התלהמות של המון שמאשימים את ישוע ואנו רואים רק את קהל הנשים המתאבל על סבלו של ישוע ומבקש רחמים.

המוזיקה משחקת תפקיד גדול ובזמן הצליבה לא שמענו מוזיקה אלא רק את נעיצת הצלב.

רואים את צליבתו של ישוע אבל לא את צליבתם של הגנבים שצלובים מצדדיו.

לאחר הצליבה באופן סימבולי פניו של בן-חור יוצאים מהחושך לאור למרות שאין כאן תיאור המרה מוחשי.