האמריקאים לא העריכו את היכולת היפנית, הן היכולת האישית של החיילים והן היכולת הטכנולוגית של הצבא, והיפנים ביצעו בליץ בכל רחבי מזרח אסיה. הם הצליחו לכבוש במהירות נמלים חשובים בדרום מזרח אסיה כמו סינגפור, אינדונזיה והונג-קונג. האוכלוסיה המקומית קיבלה את היפנים כמשחריים בהתחלה והדבר סייע בביסוס הכיבוש.
מה שהיפנים לא העריכו נכון הוא את מידת העלבון של האמריקאים, שהושפלו קשות על ידי מי שהם תפסו כבלתי מוצלחים. האמריקאים היו בפאניקה בהתחלה ולא ידעו מה הכה אותם, אולם למזלם היפנים לא בפגעו בנושאות המטוסים, במאגרי הנפט ובבתי המלאכה. אחרי המתקפה רוזוולט החליט לפנות לאומה ונאם מול הקונגרס בנאום ששודר לכל האומה. לימים נטען שרוזוולט ידע על המתקפה והתעלם בכוונה מכיוון שהדבר אפשר לו לשכנע את הקונגרס להיכנס למלחמה, אולם לא נמצאו לכך עדויות.
האמריקאים הגיבו באכזריות בלתי רגילה, ביצעו מעשים אכזריים והשתמשו בנשקים שהיו אכזריים באופן יוצא דופן, כמו להביורים ובסוף גם פצצות האטום. החל מ-1943 האמריקאים הכריזו כי היעד הוא כניעה ללא תנאי, וגם אחרי שצ'רצ'יל הזהיר את רוזוולט שאולי כדאי לסגת מהדרישה, רוזוולט לא יכול היה לשנות את הכרזתו. דעת הקהל האמריקאית דרשה נקמה על פרל הארבור. הדבר הכניס את היפנים למלחמה ללא מוצא ואל השאיר להם ברירה אלא להילחם עד הסוף.
האינטלקטואלים היפנים במלחמה
באופן כללי האינטלקטואלים היפנים כמעט לא מעורבים בפוליטיקה – מצד אחד יש כבוד לאינטלקטואל בגלל המסורת הקונפוציאנית, אולם מצד שני יש חשד כי קשה מאוד לקנות אותו. עד פרל הארבור האינטלקטואלים ברובם התנגדו למלחמה, אולם אחרי התקיפה הממשלה היפנית הצליחה להטמיע בכל שכבות החברה כי החברה היפנית לוחמת על חייה, וכאשר המולדת נלחמת המוזות שותקות. היו למלחמה הדים בימין ובשמאל. הגעות הרווחות בקרב האינטלקטואלים היו כי המלחמה צודקת ולא השאירו ליפנים ברירה וכי יפן נלחמת באימפריאליזם המערבי. הממשלה היפנית החליטה שלא מספיק שהאינטלקטואלים תומכים הם צריכים גם לפעול למען המטרה ועל כן גייסה אותם לתפקידים של המדינה והם הפכו לתועמלנים. הממשלה הקימה את "אגודת יפן הגדולה", שכללה סופרים, עיתונאים, פרופסורים וכדו'. בכינוס הראשון של האגודה טוג'ו אפילו שלח להם מכתב ברכה שהוקרא בכנס.
האינטלקטואלים הצטרפו לאגודה גם מכיוון שהם שמחו שסוף סוף מישהו מקשיב למה שיש להם להגיד וגם מכיוון שביפן המלחמה לא נחשבת לדבר רע, ויש האדרה של המלחמה. במלחמה צפות התכונות החיוביות של האדם – הקרבה עצמית, כבוד, דבקות במטרה וכדו'. הממשלה היפנית הבינה שספרות, מחזות, קולנוע ושירה יכולים להיות מכשירים חשובים מאוד לשמירה על המורל ולעידוד רוח הלחימה בכל האוכלוסיה.
בנוסף ל"אגודת יפן הגדולה" הוקמה גם "אגודת הסופרים הפטריוטים" שכללה כ-300 סופרים ומשוררים שכתבו שירים וסיפורים שהתאימו לממשלה. אלו שלא הצטרפו לאגודות ולא תמכו בעיקר שתקו או כתבו על העבר במקום להתעסק בהווה.
הממשלה היפנית שלחה סופרים ומשוררים לשטחים שכבשו (סין, בורמה, פיליפינים) שיכתבו נובלות ופואמות שיבצעו תעמולה עבור היפנים ותאדיר את כוחה של האימפריה ואת המוסריות שלה. סיבה נוספת היתה ליצור קשר עם מדכילים מקומיים כדי לשכנע אותם שיפיצו את תרבות יפן, ושכדאי להם ללמוד את השפה היפנית. במקביל לשני כנסים שהממשל היפנית ביצעה עבור שליטי השטחים הכבושים היא קיימה גם כנס עבור אנשי תרבת מאותם מדינות, שהגיעו מסין, מנצ'וגואו, אינדונזיה, טאיוון, והפיליפינים. ההחלטה מאותו כנס היתה שיש לסלק את ההשפעה המערבית על התרבות של אותן מדינות וליצור תרבות מזרח אייסתית ייחודית. הממשלה שלחה גם סופרים ומשוררים לחזיתות כדי שיקריאו הייקו כדי להעלות את המורל.
בדצמבר 43' הממשלה החליטה לגייס סופרים לעבודה בבתי חרושת, בעיקר סופרים מבוגרים, כדי להראות שגם הם שותפים למאמץ המלחמתי וכדי שיכתבו על המאמץ שלהם.
לא תמיד היה היחס חיובי כל כך – בתחילת שנות ה-20 נעצרו אינטלקטואלים שהואשמו בקומוניזם, ובשנות השלושים פוטרו אינטלקטואלים שנחשדו בסוציאליזם ובבולשיביזם בטענה כי הם פוגעים במדינה. בכל אותו זמן, הממשלה לא הוציאה להורג אף אחד בגלל שהתנגד למשטר. בגרמניה לשם השוואה, הוצאו להורג בזמן השלטון הנאצי כ-12 אלף ממתנגדי המשטר. האינטלקטואלים נשארו לרוב חופשיים בזמן המלחמה, והממשלה דגלה יותר במדיניות של אילוף מחדש למען מטרותיה. שיטת ההשתקה היתה צנזורה, מניעת נייר וחומרי גלם אחרים, אולם לא שרפו ספרים והשמידו חומרים. במהלך המלחמה נוצרו כ-500 סרטים, שעסקו בעיקר בסמוראים ובהיסטוריה יפנית ופחות באקטואליה, כמעט לא נשארו פריטים מאותם סרטים. אינטלקטואלים רבים כתבו יומנים ופרסמו את היומנים האלה או פשוט שתקו.
היסטוריונים יפנים המשיכו לכתוב ולפרסם מחקרים על תקופת טוקוגאווה ומייג'י ועל בודהיזם, אולם לא באקטואליה בשביל לשמור על המשרה שלהם. כאשר היסטוריון פרסם מאמר שטען כי הקיסר הוא איבר של המדינה, הוא פוטר בשל "הכפירה" שלו, אולם לא הוצא להורג והמשיך לפרסם מחקרים בנושאי כלכלה. לממשלה היה חשוב לשדר נורמליזציה והלימודים האוניברסיטאות המשיכו כרגיל. לסופרים היפנים היתה תמיד את האפשרות לשתוק אם לא הסכימו עם הפעולות, ולא נדרשה מהם הודאת נאמנות. איש לא גורש או הוגלה, וכמה מהם כתבו יומנים שפרסמו אחרי המלחמה. כאשר נשאלו מדוע שתקו ענו הסופרים האלה כי האמינו בצדקת הפעולות של יפן, ופחדו להחליש את המדינה. הסופרים היפנים היו חדורים במיליטרזם ששלט ביפן והחברה היפנית גם לא חוותה את טראומת מלחמת העולם הראשונה, ועל כן זוועות המלחמה לא נראו בעיניהם נוראות כל כך. גם אחרי המלחמה אתם סופרים לא כתבו על החוויות שלהם מההפצצות, אולם היתה תחושה גדולה מאוד של אשמה כלפי מעשי המנהיגות וכלפי עצמם, כיצד לא מנעו את ההתדרדרות של יפן למלחמה.