בעיית המקורות

א. המקורות הכתובים

ישנה טענה כי לא ניתן למצוא במקרות היהודיים ולו חיבור אחד שהוקדש כולו או רובו למחשבה מדינית, וזאת בניגוד בולט למצב בפילוסופיה היוונית והאירופית-הנוצרית של ימי הביניים והעת החדשה (לדוגמא אפלטון, אריסטו, לוק, הובס, רוסו ועוד), ולכן רוב המלומדים הסיקו כי לא הייתה פילוסופיה כזו של מחשבה מדינית, והסבר כביכול לזה הוא שזה בגלל שהיהודים חיו בגלות, תחת שלטון זר ולא היה להם שלטום מדיני עצמאי רוב הזמן.

הבעיה בטענה זו: תיאור המצב הזה מופרך ולכן גם ההסבר שניתן לו מופרך. אכן בהשוואה לפילוסופיה האירופאית המערבית, כמעט שלא נוכל למצוא בהיסטוריה של המחשבה המדינית היהודית עד העת החדשה חיבור שהוקדש באופן בלעדי למחשבה מדינית, במשמעות הצרה של המונח. אבל אין הוכחה שחשיבה זו לא הייתה קיימת. זה רק מוכיח שהיא לא הופיעה בסוגיות ספרותיות שהיה מקובל להשתמש בהן בתרבות היוונית-רומית והאירופאית-נוצרית שבאה בעקבותיה.

רק כשהתחילו כמה חוקרים להתבונן במקורות היהודיים מתוך הנחת היסוד התיאו-פוליטית הפנימיות של התרבות היהודית, ולא מבחוץ – ניתן היה לגלות את העושר הגדול של המסורת המדינית לאורך הדורות.

כיוון שהנחות היסוד התיאולוגיות של היהדות (וגם של האסלאם) היו שונות במהותן מאלו של הנצרות, כך גם תפיסתם הפוליטית של היהודים היא שונה במהותה, ולכן הדיון בסוגיה זו הופיע בסוגות ספרותיות אחרות משל הנצרות. הטענה היא שיש להסתכל על המקורות היהודיים מימי הביניים מתוך עצמם ובהקשרם התרבותי וההיסטורי שלהם, ולא מבחוץ – ז"א מנקודת מבט של תקופה או תרבות אחרת, רק כך אפשר לגלות את עושרה של הפילוסופיה המדינית היהודית בת ימי הביניים.

ב. התארגנות מדינית

כמו שצוין למעלה, כיוון שההנחה שלא ניתן למצוא במקורות היהודיים הגות מדינית מובהקת היא מוטעית, כך גם ההסבר – שזה נבע מחסרונו של קיום מדיני עצמאי יהודי לאורך רוב ההיסטוריה היהודית, ולכם לא היה ליהודים עניין בפוליטיקה – זה לא נכון. למה?

ראשית, הקיום המדיני העצמאי/עצמאי למחצה בתקופת הבית הראשון והשני הניב התנסות פוליטית ומסורת מדינית מורכבת.

שנית, בספרות העוסקת בשאלות המשיחיות – קיימים רכיבים פוליטיים מובהקים, שהרי התקווה המשיחית שואפת לחידוש הקיום המדיני העצמאי של עם ישראל בארץ ישראל.

שלישית, גם בגלות בה היה העדר עצמאות מדינית, פיתחו היהודים מסגרות קהילתיות מורכבות של שלטון עצמי וכן מסגרות על-קהילתיות והן פיתחו מסגרות ושיטות שונות של משא ומתן עם השלטונות.

שאלת ההגדרה וסוגי המקורות

אחרי שהסקנו שכן קיימת מסורת מובהקת של חשיבה מדינית יהודית, כולל בימי הביניים, עולה כעת שאלת הגדרתה, וניתן להגדירה בארבע דרכים שונות, אותן נסווג מהמינימאלית ביותר למקסימאלית –

1. אלו רעיונות פוליטיים שנהגו על ידי יהודים אך אין בהם מכנה משותף נושאי או אידיאולוגי והם אינם יהודיים דווקא בתכנים שלהם.
2. זהו מאגר של תיאוריות, רעיונות ומושגים שנובעים ממקורות יהודיים וכלליים כאחד, שהיה בהם שימוש לצורך תיאור המוסדות הפוליטיים והגדרתם כפי שהם מתוארים במקרא ובתרבות היהודית הבתר-מקראית.
3. זו מסורת מוגדרת ומתמשכת של חשיבה פוליטית שלה ביטויים שונים והיא עברה שינויים פנימיים במשך הדורות, כפי שהיא מתבטאת במקורות היהודיים הקנוניים, כמו התנ"ך למשל.
4. זו שיטת חשיבה מדינית-הלכתית, שהיא דתית-פונדמטליטסית בצורתה הקיצונית, המתאפיינת במידה רבה של אחידות נושאית ועקיבות אידיאולוגית.

אנו נעסוק כעת בשתי ההגדרות האמצעיות ועל רקע זה נבדוק את סוגי המקורות להגות מדינית כלשהי, יהודית או כללית. ישנם ארבעה סוגי מקורות להגות מדינית כללית:

1. הגות מדינית שהיא משנה סדורה ומפורשת, מקיפה ושיטתית, שמופיעה במקום מוגדר המוקדש רובו או כולו לנושא.
2. רעיונות מדיניים המפוזרים במקומות פילוסופיים, ספרותיים, פרשניים והלכתיים שונים.
3. תעודות ומסמכים שונים, כמו שו"ת וכו' – מסמכים שנוגעים בבעיות פוליטיות קונקרטיות ואופרטיביות.
4. דפוסי ארגון, מבנה וצורות התנהגות דרכם אפשר ללמוד על ערכי התרבות הפוליטית ועקרונות המשטר המדיני שלה.

נושא חמישי: הפילוסופיה המדינית היהודית בימי הביניים – בין תיאולוגיה מדינית לפילוסופיה מדינית

הפילוסופיה המדינית היהודית בימי הביניים היא תוצר של מפגש בין המורשת היהודית שגובשה במקרא ובספרות חז"ל לבין מורשת המדע והפילוסופיה היוונית.

התיאולוגיה המדינית עוסקת  באופן ספציפי במשמעות יחסי השלטון בין אלוהים לבין האדם בקבוצה אתנית או דתית מסוימת המתבססים על התגלות אלוהית.

פילוסופיה מדינית, כפי שזו גובשה לראשונה בכתבי אפלטון ואריסטו, היא אוניברסאלית במהותה ואיננה רק של קבוצה אתנית או דתית כלשהי. היא עוסקת במהותה ובעקרונות פעולתה הפוליטית של כל חברה אנושית באשר היא.