ביוני 44' כינס הקיסר פורום של מנהיגים צבאיים, שסיכם על קוו הגנה חדש והחליט שיש לסיים את המלחמה כמה שיותר מהר. היה ברור להם שגרמניה בצרות צרורות. ב-18.07.44 התפטר טוג'ו, שעם כל עוצמתו, היתה לו אישיות מוגבלת, והיה חסר ראייה גלובלית כמו המנהיגים האחרים באותה תקופה. הוא לא הצליח למנוע ריבים פנימיים בין הגופים השונים בשלטון והיו פעמים שאפילו לא הגיע אליו מודיעין אמיתי, ובעוד הוא דיווח על נצחונות בפועל היו הפסדים. לפני התפטרותו זימן טוג'ו את הג'ושין וניסה לשכנע אותם לא להחליף אותו אלא להצטרף לממשלתו, אולם הם מסרבים ודורשים שיתפטר מכל תפקידיו. בתור רמטכ"ל החליף אותו גנרל אומזו ובתור רוה"מ החליף אותו גנרל ותיק בשם קויסו.
לקבוצת תומכי השלום היו גורמים בחצר שהזינו אותם במידע ועל כן הם היו מודעים למצב האמיתי של המלחמה, דבר שהגביר את השאיפה שלהם לשלום. עם זאת, התפיסה שלהם היתה השגת שלום מתוך פשרה ולא כניעה מוחלטת. הם חשבו שהאמריקאים לא יהיו מוכנים לפלוש לאיי הבית, עקב האבדות הרבות שיוסבו להם. הם עדיין חושבים שיוכלו לשכנע את הרוסים לתווך בינם לבין האמריקאים או הסינים תמורת שטחים טריטוריאליים. בפועל, באוקטובר 44' נפגש צ'רצ'יל עם סטאלין והאחרוטן הבטיח לו ששלושה חודשים אחרי כניעת גרמניה בריה"מ תפלוש ליפן דרך סין.
בספטמבר 44' נפגש הנציג השבדי ביפן, באגה, עם עיתונאי שייצג את השלטון שהודיע לו שיפן תהיה מוכנה לוותר על כל שטחי האימפריה בתמורה לשלום. אולם באוקטובר עולה ממשלה חדשה עם שר חוץ חדש, טוגו, שננעל על הנתיב הסובייטי. ללא ידיעת היפנים בוועידת ילטה בריה"מ הגיע להסכם סודי עם בעלות הברית האחרות ששלושה חודשים אחרי כניעת גרמניה בריה"מ תפלוש ליפן. הפעם היו לסטאלין היו דרישות טריטוריאליות כמו הכרה בשליטה הסובייטית בסאחלין והשבת זכויותיה של בריה"מ על מסילת הברזל במנצ'וריה. התוצאה היתה שבאפריל 45', כאשר הגיע הזמן להאריך את הסכם אי התקיפה, בריה"מ הודיעה שהיא לא מוכנה להאריך את ההסכם והתקווה שבריה"מ תתווך כשלה.
באפריל 45' הודיע קויסו כי הוא לא יכול לקבל אחריות על המתרחש, מתפטר ובמקומו עולה ראש ממשלה ניצי בשם סוזוקי, שלא היה מוכן לכניעה ויותר מכך, לא היה מוכן לפירוק נשק לאחר המלחמה. שבוע לאחר מכן נפטר רוזוולט וההנהגה האמריקאית שינתה את פניה עם עלייתו של טרומן. בוועידת יאלטה רוזוולט כבר היה חולה מאוד, ואחרי שחזר לארה"ב יצא לחופשה שבה נפטר. אשתו היתה באותו זמן בבית הלבן והיא זו שהודיעה לטרומן שהוא הנשיא החדש – דבר שהפתיע אותו מאוד. רוזוולט לא שיתף את סגנו כמעט בשום מידע, בעיקר לא על פצצת האטום.
סוזוקי הורה לצבא ולצי להמשיך להילחם כאילו לא קרה דבר, ומשרד החוץ לגשש ולראות מה ניתן לעשות מול הממשל האמריקאי החדש.
במקביל האמריקאים התחילו לתכנן את מבצע אולימפיק לכיבוש איי הבית של יפן. הפלישה אמורה היתה להתחיל בקיושו ומקארתור העריך כי אבדות ארה"ב יהיו בסביבות חצי מליון, לאור האבידות הכבידות בקרבות על האיים בפאסיפיק. ההערכות האלה דחפו את האמריקאים לחיפוש אחר דרכים להביא את היפנים לכניעה ללא צורך בפלישה.
מדוע היפנים הפסידו במלחמה
היפנים לא ממש הבינו מה דרוש בשביל מלחמה כוללת, והאמריקאים כן הבינו מה נדרש מהם. מהרגע שהמלחמה החלה, לאמריקאים היה כל יתרון אפשרי, מכיוון שהיו להם יכולות לוגיסטיקה גבוהות, הבנה מערכתית, משאבים חומריים וכספיים אדירים, כוח אדם בלתי נדלה, יכולת המצאה גבוהה שהובילה לפיתוח כלי נשק חדשים. כמו כן, האמריקאים הצליחו לשבור את הצופן היפני (MAGIC) עוד לפני המלחמה והדבר סייע להם אחרי פרל הארבור. אז מדוע היפנים בכלל תקפו אותם ואיך הם התמודדו עם המלחמה.
ליפנים היו ארבעה סוגים של טעויות
כשלים אסטרטגיים
הבעיה היתה אי הסכמה בין הצבא והצי לגבי המטרות האסטרטגיות של המלחמה – הצי רצה להשיג משאבים שיסייעו למלחמה שלו, כלומר נפט ומתכות ועל כן כיוון לכיבוש של אינדונזיה והאיים באוקיאנוס השקט. הצבא לעומת זאת רצה להתקדם מבחינה יבשתית, כלומר במנצ'וריה וצפון סין ומשך להפניית משאבים לייצור של טנקים וכלי נשק קלים.
השיטה היפנית הקלאסית היתה מכת פתע שנעשית את על ידי ריכוז כוחות גדולים ותקיפה בהפתעה. כך היתה המערכה בפרל הארבור וכך גם היתה התקיפה בפורט ארתור מול רוסיה ב-1905. אם זאת, השיטה הזו לא עבדה על האמריקאים שהיכולת התעשייתית שלהם איפשרה לצי שלהם להתאושש תוך מספר חודשים. התכנון של המלחמה אצל היפנים היתה להוריד את הראש של ארה"ב במכה הראשונה, אותה טקטיקה של קרב סמוראים, אולם הם נכשלו ומצאו את עצמם במלחמת התשה. אחרי המכה הראשונה עלו הכיבושים לראש של היפנים, והם ראו בהצלחה שלהם בפרל הארבור כהוכחה לכך שהאויב חלש. ההצלחה הראשונית הזו שכנעה את היפנים שהם מסוגלים להתמודד עם מלחמת התשה מול האמריקאים.