באותו זמן ביפן – התחושה בקרב גופי ההנהגה ביפן היתה שיפן הפסידה את המלחמה, אולם התחושה הזו לא תורגמה לשטח. הסיבות לכך הם אינטרסים תקציביים של גופים שונים, שיקולי יוקרה, אי לקיחת אחריות ועוד סיבות פוליטיות ובירוקרטיות. הבעיה העיקרית היתה חוסר יכולת להשיג קונצנזוס לסיום המלחמה. עמדת הקיסר בסוף 44' היא שעל הצבא להשיג ניצחון משמעותי אחד ואז לסיים את המלחמה. הג'ושין רובם ככולם תמכו בסיום המלחמה, והבינו כי יפן עומדת בפני הרס מוחלט.
אלו שתמכו בהמשך המלחמה הבינו כי היפנים ידרשו לפחות כיבוש, בעקבות פעולות ההכנה של האמריקאים, שהקימו ועדות תכנון לתקופה שאחרי המלחמה. הוועדות האלו שאלו את עצמם מה הם עושים אחרי הכניעה ללא תנאי, שהיתה התוצאה היחידה שהיתה מקובלת על האמריקאים, והחלו להכין תוכניות ולהכשיר אנשים לניהול יפן לאחר המלחמה. היפנים ידעו על הוועדות האלה, שנועדו בים היתר כדי ללחוץ עליהם. המתנגדים לסיום המלחמה, בעיקר אנשי הצבא והצי, השתמשו בתעמולה כדי להסיט את האוכלוסיה נגד סיום המלחמה. טוג'ו, לא ממש ידע איך הוא יכול לסיים את המלחמה, לאור ההתנגדות. מי שהיה קצת יותר מתון הוא הצי, שהכיר את העולם קצת יותר טוב מהצבא, שלא היה מוכן לשמוע בכלל על כניעה. משרד החוץ, באופן טבעי, משקף את המצב הבינלאומי ועל כן אומר באופן מפורש כי העניין אבוד, אך יש למצוא דרך מכובדת לעשות את זה, באמצעות מו"מ. המשרדים הכלכליים הודיעו כי כל יום שהמלחמה נמשכת, יפן מאבדת עוד ספינות סוחר וארה"ב מתקדמת בלוחמה ימית, וצינור האספקה ליפן הולך ומצטמצם. הצבא טען כי הוא יגייס את כל האוכלוסיה, אולם עמוק בפנים הגנרלים הבינו כי אין להם סיכוי לנצח. למעשה כל הגורמים המעורבים הבינו כי למרות יכולתו הגבוהה של החייל היפני פשוט לא יכול לעמוד מול התעשייה האמריקאית
מה הן האופציות שעמדו בפני יפן? היו כמה מדינות שיפן היתה איתן ביחסים נייטרליים – הותיקן, בריה"מ, שוויץ ושבדיה, ובנוסף לכך היתה גרמניה, שהיתה בעלת ברית במלחמה. היפנים חשבו כי הם יכולים לנסות לתווך בין בריה"מ לגרמניה, ואחרי הסכם שלום ביניהן בעלות הברית תהיינה מחויבות לפתוח חזית אירופאית כדי להדוף את הגרמנים. אלו שתמכו בסיום המלחמה, ביקשו כמה תנאים – שלא יהיה כיבוש, שמעמדו של הקיסר ישאר, צורכיה הבסיסיים של יפן יסופקו, ייפן תשפוט את פושעי המלחמה בעצמה ושלא יהיו פיצויים. בתמורה יפן היתה מוכנה לתת ויתורים טריטוריאליים, כלומר לוותר על הכיבושים שלה ועל האימפריה. הם לא היו מוכנים לוותר על מעמדו של הקיסר, בגלל שהוא סמל לישות היפנית ופיצויים הם לא היו מוכנים לשלם מכיוון שהם ראו את גורלה של גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה.
הלחץ לקבל החלטה החל לגבור כאשר האמריקאים הגיעו לטווח הפצצה על איי הבית אחרי כיבוש סאיפן וטיניאן ביוני-יולי 44'. בטיניאן הקימו האמריקאים בסיס אוויר ענקי שממנו יצאו מפציצי B-29, שהיו המילה האחרונה בתחום ההפצצה האווירית. ליפנים לא ממש היתה דרך להתמודד עם המפציצים, שעפו גבוה יותר וזרקו פצצות רבות יותר מכל מפציץ אחר באותה תקופה. עם זאת, בגלל הגובה הרב שבו טסו המפציצים, הם לא פגעו ברוב הפעמים במטרות שלהם והפגיעה בייצור התעשייתי של יפן. הפיתרון נהגה על ידי מפקד חיל האוויר האמריקני באותה עת – הוא חילק את טוקיו למשבצות וכל מפציץ קיבל משבצת, כמו כן, המטוסים יפציצו בלילה ולא ביום, בגובה נמוך ויזרקו פצצות תבערה ולא פצצות חומר נפץ, וההפצצה יצאה לפועל בלילה שבין התשיעי לעשירי בנובמבר 44'. התוצאה היתה ש-70% מטוקיו נשרפה והערכות מדברות על כ-120 אלף הרוגים. המטרות היחידה שלא הופצצות היו ארמון הקיסר ובניין הפרלמנט. גם ההפצצה הזו לא הצליחה להרוס את המורל של היפנים, שפשוט התחפרו מתחת לאדמה.
מאמצי המגעים לתיווך
עוד בסוף 43' שגריר יפן בבריה"מ נפגש עם מולוטוב ודיבר איתו על האופציה של תיווך של בריה"מ בין יפן לארה"ב ושל יפן בין בריה"מ וגרמניה. אחרי שלושה ימים החזיר מולוטוב תשובה שלילית בהחלט למהלך, ויותר מכך, הוא שלח נציג לאמריקאים שהודיע להם על כוונת היפנים לבקש תיווך, ואמר כי הדבר לא בא בחשבון אצל הסובייטים.
באפריל 44' שוב נפגש השגריר היפני עם מולוטוב והציע לו לתווך בין הגרמנים ובריה"מ ושוב קיבל תשובה שלילית. הפעם גם היטלר הורה לריבנטרופ להגיד ליפנים לרדת מהרעיון.