המיליטריזם/פאשיזם היפני שונה ממקומות אחרים בעולם. בראש ובראשונה בגלל אופי המנהיגים – בגרמניה למשל ההנהגה היתה חבורה לא משכילה ובעלת הפרעות נפשיות ברובה (מלבד גבלס) שהגיעה מהשכבות הנמוכות בחברה הגרמנית והתנהגה מחוץ לחוק. נקודת המוצא הפסיכולוגית של החבורה הזו היא נחיתות, ועל כן ברגע שהגיעו לעמדת כוח השתלחו בכל מי שנראה להם כמתנשא מעליהם. ביפן, נקודת הנחיתות היא לאומית ולא של ההנהגה, ונובעת מההסכמים הבלתי שווים שהכריחו המעצמות את יפן לחתום עליהם כאשר יפן נפתחה ב-1854. במשך שמונים שנים יפן ניסתה להשתחרר מההסכמים האלה אבל המעצמות המערביות לא היו מוכנות להעניק לה מעמד שווה. ההנהגה היפנית, לעומת הגרמנית, היתה האליטה המשכילה. עם זאת ההנהגה הזו חסרה ראייה גלובלית, בניגוד להנהגה הגרמנית, האמריקאית והבריטית, וראתה בעיקר את האיזור של מזרח אסיה. אחת הסיבות לכך היא העובדה שהיפנים פשוט לא הכירו את המערכת הבינלאומית ונטו להישאר בבית.
היפנים לא היו בריונים, כמו החבורה השולטת בגרמניה. האידיאולוגיה שלהם היתה דומה במקצת לאידיאולוגיה הגרמנית – הגזע היפני (ימאטו) הוא גזע טהור ועליון והמעמד הזה מחייב אותם לפעול ביבשת ולהביא את "האור" שלהם לעמים האסייתים האחרים. במשפטם אחרי המלחמה, הגנרלים היפנים אמרו כי הם חשו שזה מתפקידם כ"אח הבכור" ללמד את ה"אח הצעיר", במקרה הזה סין, כיצד יש לנהוג בעולם. הגרמנים לא ראו את עצמם כאח הגדול של העמים האחרים ולא ניסו לכפות את האידיאולוגיה שלהם על העמים האירופאים האחרים. האידיאולוגיה הזו מזכירה את זו שעמדה מאחורי שורשי האימפריאליזם האירופי בתחילת דרכו ("עולו של האדם הלבן") שראה זה כתפקידו להפיץ את התרבות "הנאורה". היפנים ניסו להפיץ את תרבותם בכוח ובקוריאה למשל כפו את לימודי השפה על העם.
השוואה עם מדינות אחרות
יחסים עם הצבא: להיטלר היתה בעיה עם הצבא – הגנרלים שעמדו בראשו בהתחלה כעלה לשלטון לא היו נאצים, אפילו להיפך. הוא נאלץ לסמוך עליהם אולם הדבר גרם לא אי-נוחות ותחושת נחיתות. ההנהגה היפנית לעומת זאת, צמחה מתוך הצבא וידעה מה החולשות שלו ומה מגבלות הכוח שלו. היטלר היה בקונפליקט עם הצבא לכל אורך המלחמה, סכסוך שהגיע לשיא כאשר חבורת קצינים ניסתה להתנקש בו.
צורת קבלת החלטות: היטלר קיבל החלטות פחות או יותר בעצמו, תוך התייעצות מינימלית עם יועציו. הוא בעיקר הודיע לכפופים לו מה הוא החליט. היפנים לעומת זאת קיבלו החלטות בקונצנזוס והרבו להתייעץ אחד עם השני. הנטייה הזו הפכה את התהליך היפני למסורבל בהרבה. התהליך העלה שאלה מי הסמכות העליונה, מצד אחד ברור שהקיסר הוא הסמכות העליונה, אולם הייתה נטייה לא לערב אותו כלל בהחלטות, אלא רק לדווח לו. בבריטניה צ'רצ'יל היה הסמכות העליונה, בגרמניה – היטלר, בארה"ב – רוזוולט, באיטליה – מוסוליני. מצד שני מבחינת ההנהגה – החייל היפני היה מוכן למות באופן פרסונלי עבור הקיסר, בניגוד למדינות אחרות. במידה מסוימת הקיסר היתה חותמת גומי עבור החלטות הממשלה, טענה שבמשפטים אחרי המלחמה שימשה כדי להימנע מלהעמיד את הקיסר למשפט. עם זאת יש טענה אחרת שאומרת כי הקיסר היה מודע לכל מה שקורה במלחמה ועל כן יש לו אשמה על כך שלא הפסיק אותה בזמן.
לאומיות: החל מסוף שנות ה-30 יפן הפכה להיות אומה מגויסת. דבבר זה נעשה באמצעות כמה אמצעים – תכני ספרי הלימוד, מסדרים צבאיים בבתי הספר והשתחוות לתמונת הקיסר. הכלכלה גם היא היתה מגויסת – התעשייה היתה משועבדת לצבא, ואת הגברים שגויסו למלחמה החליפו הנשים. בנוסף לאלה הושגה אחדות הלאומית, כלומר ביטול המפלגות והכפפת השלטון האזרחי והתקשרות לעיקרון אחד של תמיכה במטרות המדינה. המטרה היתה השגת אחדות מחשבה, ודיכוי הביקורת תוך שכנוע כי העלאת ביקורת תחליש את המדינה ותחבל במאמצי המלחמה. הדבר נעשה באמצעות שכנוע, ולא דיכוי, של התקשורת, של האמנים, של הסופרים ואנשי הרוח. בגרמניה אם מישהו היה מביע ביקורת, סביר להניח שהיו הורגים אותו. המשטר גם עודד הגירה של גורמים שהעבירו עליו ביקורת. בבריה"מ מי שהעביר ביקורת היה נשלח למחנות "חינוך מחדש" בסיביר. ביפן, מכיוון שאפשרות ההגירה היתה בלתי מתקבלת על הדעת, הברירה היחידה שלהם היתה לשתוק או ליצור יצירות שלא נוגעות לסוגייות היומיום. אחרי המלחמה נוצר פרץ אדיר של יצירה אנטי-מלחמתית, כתוצאה מהשתיקה הכפויה הזו. ביפן התהליך הזה נעשה בתהליך ארוך, בניגוד לגרמניה ואיטליה, שבה היו אירועים נקודתיים שבהם המשטרים הנוכחיים השתלטו על המדינה.